|
יש איזה אלפונזו אחד
מוכר עתיקות מקראקס
כל בוקר עובר בדרכו
ממהר על פני כמו נס
|
דרך העפר שעולה מהכביש הראשי- נתחמת בגדר שתחילו עלום מעין
ואין לו תפקיד זולת נוטר של עשבים ייבושים. הדרך מובילה אל
היער- אל ביתו של יונק מופנם
|
ובשוך המלחמה נטלת שק גדוש זיכרונות
כולם הכירוך, דוקטור מוות כולם ידעו
עד שענייך נעצמות וידיך נפרשות
לובש מסכה ולוקח את ידה ולוחש
|
והעצב הרש, שחיבק את גופה הסמור,
טלפיים על אגן ישובות לחוצות, זעקות סיפוק מגרון צרוד.
אני לכוד, נמר פצוע המנסה להשתחרר מחיית טרף מחוטבת, אני נמר
תוהה,
|
כוכב כוזב כורע ברך משמים
ממטיר עליך ים של זיכרונות
ואתה תוהה האם אפשר בכלל להשתנות?
|
כוכב כבה לנצח, הותיר אחריו שובל של רגעים.
זמן, וחלל שאין בו ענן אבק אחד גדול.
חלל, והזמן הנוצר בו נועץ בנו נצח מדומה, קצר וממצה, רדוף
ריאליות מנוונת- זמן!
|
כשצליל יחמוק מפסנתר אדע כי תם הליל
ואתו נמוג אורו הנעלה
מטורף לאור הליל, היש תפילה זכה מזאת?
|
היו היה לילה סהור
ומחלונה נשקף הירח כטבול בנוגה
מעניה עוד דמעה נושרת
מתנפצת ברכות
|
מזמן, כשהבטתי בפרחים, נדמה היה שברגע אחד הם הופיעו - ברגע
נעלמו, הלוואי והייתי פרח. נשכבתי על אפרם וראשי העייף מעלה -
שמים כחולים, כמותם הייתי חופשי הייתי ענן.
|
תתנה אהבה ותיפול ותקום, אך דבר לא ישווה לך - אחי לעולם, ברם
נכפתה, פנית ללכת ומרבצי עקרות מפארים שני צדי דרך חתחתים, שמש
של שתיקה וענן בכל מקום - אתה תתנה אהבה, ותקום ותלך.
|
אני נמחצתי בין ילדות לתובנה, אני מיקשתי את שדה חיי ואת
מרבציהן של זונות הסהר שמצצתי חרש, שנות חיי היו רבים מספור
כמים שמתוך מעיין נצחי מבעבעים- לחיפוש עצם מעצמי ורק אחד
יישאר יחדיו אתי.
|
סבל אחד, ואחר-כך הס ילדי כי שד הורה מתנועע הרף-עין,
אז הס ילדי המעוך מוסכמות.
תבונה אנושית אך לא לנו, לא לך ילד,
רוץ ותפוס שיירי טבע מאובק מתודעות מלאכותיות.
|
|
|
- תצא בחוץ!
- אבל כבר עשיתי
קקי.
עובדיה ושלמנאסר
בדיון תיאולוגי
נוקב. |
|
