|
כאן, בזה המקום, תל משקעים,
פרוסים לגיונות של שנים ורגשות פקוחים.
רגעים שרציתי לשכוח
דרך הנצחת הרטט למילים.
בדמי, בסער בדווי ובברכה
אסלול לפניכם, דברי שאט
ואהבה.
אך הנתיב רצוף מישורים ומהמורות,
וחסר זכר ללבנים צהובות...
אך בו אין סימוני דרך,
ואין ציוני שנים.
אל נא תיראו רעיי
יובילוכם בבטחה, ברואיי,
מסויטי הלילה ועופר האיילים.
"בשביל זה אני משלמת לבית ספר? שילמדו אותך לחיות בטירוף
הזה?!"
"מה יהיה איתך?! כל היום בבית, צופה במכוניות ההולכות והשבות,
חולמת! חלומות הם לחולמים. זה העולם האמיתי! אין מקום
לחלומות!"
|
ואתה הרי זוכר את
הפעם הראשונה
כשאמרת לי, מבוייש:
"אני אוהב אותך. ילדה."
|
כשהרוח תחדל לחלל
בקני הסוף?
כשבערת האש לא תאכל
בבשר החמה?
|
ואני מחכה שידליקו פנסים ראשונים
ברחובות,
ואז,
התפאורה כללית תשטף
בגשם זלעפות,
|
והם אומרים:
"תיפלי,
תיפלי לעוד חלום,
לא יקום היום."
|
ושוב אזדעק בקול,
ובכהות חולשה.
היש מכאוב שאיני
אורגת כאישה
|
"סליחה, אני מצטערת.
טעיתי בדלת.
זו לא הכתובת הנכונה,
מסתבר...
הבאה מימין?
אני אברר."
|
המליחות רבה,
והעוקץ?
בבשר הנע.
|
ובברוא אלוהים את האישה
אמר:
"לכי לביתך הזר
השקי עבדך יין מר..."
|
והיא יקרה מכל מחיר, אך דורשת דם.
והאשמה בה,
בכל המפלות, בכל הבלבולים,
בכל החלומות.
|
רק שתעבור,
שתלך ותקום, הלילה.
לא אמצא ראשי לחשוב,
רק לאהוב,
לאהוב
|
כאן את פה
ואת יפה,
אני זוכר אותך
כך...
|
לרגע, כך היה לי נדמה
שביקעתי בו סדקים
רזי חסדי שמיים וצווחת מעמקים.
|
והם עוד זוכרים את הנהר,
את מי הפלג, והמבוע
את לובן סדין הבוקר
העוטף,
אגדת עמק וגלבוע.
|
על העור החשוף
אל מול סדקי הירח
אות הארגמן יפרח, כמנצח.
|
אור בין ערביים על קברי אהבותיי
שאריות של רוע וטעויות בשתי ידיי
|
ערוב תערובנה לי איילות השחר
אחיותיי,
לטופות ורוגעות וגופן שבע נחת.
ובעת דמדומים תצאנה לחפש
טרף צעיר וחף מפחד.
|
היא המציאה את המשחק
בצרפת באור אדום
מאז היא משלמת באבק
ובמיטת הגיהינום
|
חרוש מכאובים מגלה חרטה
מן התרדמת יתעורר ישמע זעקתה
יער אפלולי מחריש את קול המעונים
המרוץ חסר יכולת מול עוצמת המחוגים
|
ואתה, איכה?
עוללי הקט, פרי השמש
פרי הגשם,
אהבתיך. כמעט.
|
ואני כאילו יכולה להתקרב יותר
לפגוע פחות
לנצור יריות,
ובעצמי?
אוספת זכוכיות.
|
אין מנוס,
לא דרכי מפלט
לא צוקים איתנים
סביב לערי מקלט
ויש חוקים נסתרים במרוץ,
האם תשמע קריאותיי?
ותבין שאין מנוס.
|
אין מספיק אור לבנות שוב את הגשר
לעבור את אותו השער
לפרוץ את אותה הדלת
והמרחק ממך לא רחוק, כ"כ עמוק
והספק שלנו חמוץ אבל מתוק
|
הים נגע בחוף בלי שוב
חיפש לו חלום אחר ואחר אחריו
לא רצה לתפוס מקום
לא רצה שוב להיות
|
ואם הטרגדיה שלי בסוף תנצח...
הוא יהיה אסון, או אולי פשוט אסון מבורך.
|
הם נמים בתוך ענן של נעם ותמימות
שחור הצל מתקרב יוצר את העיוות
|
והיא לא תביט אחורנית,
לא רוצה בשניים.
פרוצה ובתולית,
נושכת שפתיים.
|
וגם אם אלך לא יאבדו,
ישארו בי עוד חיים
בין כתלי הבטון
ושתיקות האבנים...
|
הקו הטשטש בין שנאה לאהבה
אתה כבר לא יודע היכן אתה עומד
מוצא סיבות חדשות למריבה
ואני יודעת שאתה מפחד
|
כי תם הסיפור, פנטזיה נהדרת
כשמתוך נבכים הדממה בי שוברת
חיי שסועים לשניים טמונים בידי הלץ
במקום בו אני תלויה, לאורכו של העץ
|
בדמי, בסער בדווי ובברכה
אפער לפניך אהובי, דברי שאט
ערגה ואהבה.
|
מדוע זה בוששת לבוא?
תלמי ירח כסוף, הכסיף
אל הספק
אוושת קלות כנף העצים
|
והתפרקנו לתוכנו
מפושקים וענובים זה בזו
וזו בזה, יגעים
|
אתה האויב המיתולוגי של עצמך
ולא נמאס לך להלחם בתחנות רוח שקטות
ואם אני נכנסת אל ביתך
אתה מכסה את שברי הסודות
|
היו ימים שלא זכרתי את פנייך,
לעולם לא תדע איך זה להיות שוב בלעדייך.
ואהבתי כל רגע ושנאתי כל דקה,
הקרקס שלי -האהבה שלך.
|
ערב לוחש דמדומים,
לימה כחלחלה
נפרד מהיום בצבעי מלחמה
מעליו אור נוגה נשזר בזוהר גחליליות
|
זה תופס אותך, תמיד, לא מוכן
לא מוכן למה?
הידיים רועשות
השפתיים רוטטות
|
ואולי, היא מכירה אותך יותר טוב מכולם,
ואולי, היא יודעת שאין כמוך בעולם.
ואולי, היא רואה דרכך את כל שמתרחש,
את הרצון בוער כאש...
|
ברחם; כהונה רודפת אחרת,
וביצורים לה רכים.
ומבטן; אהבה אביקה, ולה,
רזי מנעולים.
|
והניצוד אחוז מורא,
ולזרועותיו כתובות ברזל
ורק שפתותיו נושאות תפילה
שלא ייפול או יכשל.
|
"בואי! קחי אותי עימך"
צעק לי החול הקבוע בים
"אינך יודעת להזרע במקום
ולא להיסחף באהובך לעולם!"
|
כמו במערת נטיפי מים,
אתה מטפטף בי לאט
זורם בעורקיי בלאט
העצב ניצת.
|
פעם חשבתי שלעולם לא אקום יותר
מהחדר החשוך וקולות המאורר
וזרקתי את השעון על יד הדלת הדקה
התכווצתי במקלט עד לריח הדלקה
|
לא הכרתי עוד אותך
לא הכרתי את עצמי
|
חיוור פנים מול דבש שפתייך
עם העוקץ הקורע את עינייך
לא שנאה ולא רעות
אהבה שזורת תשישות
|
עולה על המסלול, שלנו לפני הגשר
ובחנתי את המצב ואת הסיכוי לקשר
ישבתי שם שעות עד שהשמש כבתה
ומה שאני רוצה, זה רק לחזור הביתה.
|
ומבלי שארגיש אני מתפללת בליל,
שרגלי יימצאו את הדרך הנכונה.
|
עם ספקות רבות נעוצות בלב
לי זה כאב ולי זה כואב
|
ואנחנו נמשיך יחד לישון,
נחלוק את הארון
ככה זה נראה מבחוץ,
מהחלון,
וזה מה שחשוב
גם אם בפנים הכל רקוב.
|
שמעתי אנשים אומרים
"הדרכים מתמזגות ונפרדות"
תסביר לי
למה הדרכים שלנו לא מתפצלות
|
היא שונאת אותו ביום
ואוהבת בלילה
|
והאהבה,
ומכשוליה... ריקים
ואוהביה קשים
איך אין בה אנשים
|
מבעד לגדר התיל יש גן עדן של פרחים
הוא היה שלי אז פעם, אך בחרתי בקוצים
אבוד בתוך מקום שלא מוכר לי, אך זכור
בזכותו ידי זוכות בסוג של טלאי או עיטור?
|
זה פחות אולי יותר
מבודדת את עצמה
מכל רגש אפשרי
|
שקיעה מעל הים - וליבי הולם בפראות
כמו ירח מהפנט גלים אל הגאות
ואני שונאת את מצבי רוחה
אלוהים, כמה שהיא הפכפכה!
|
ואני יודעת שעמוק בפנים
יש בך את כל מה שאני מחפשת
אבל אני לא יכולה לחכות לך יותר
אני כל כך מצטערת
|
איך הייתי מתמכרת אלייך,
נושמת אותך.
את הריח שלך.
את הארס החד שנטף ממך.
-איך הייתי מתמכרת אלייך.
|
כי תחת הסכין האומה מתחשלת
לנטרל את היריב בזאת היא דוגלת
השק על הגב מכביד את עולי
אפילו השמיים כבדים בשבילי.
|
פעם חשבתי לטפס על גגות העיר
לצרוח,
מי הרי מכיר?
ילדה קטנה ומלוכלכת.
עם טיפת צבע זהב
ממרומי שבילי הקשת.
|
את האהבה והייאוש-קשר ביחד
זה נסיך הקרח שלי, נסיך הפחד.
|
סדום, יקירתי הקורסת,
מתפרקת לרסיסי חרפה.
לא אנוש, לא צרצר לא כלב,
יציל עצמו מן השאון הנורא.
|
זאת היית את בסוף נובמבר
במבט צועני-יחף
זאת היית את בסוף נובמבר
בהליכת טנגו מרחף
|
פגשתי אותו מול כל המסכות
ראיתי את היופי שהן לא יכלו לראות
הוא הגיע בדיוק בזמן
|
פורצת לבתים רוח צפונית מסעירה
בלב מבלבלת, תקוותה מעכירה
נשימה חסרת רוגע וצפופה עד מאוד
קורא לה הטבע לגלות את הסוד
רחש הרוח בעצים הנושרים
|
ספרי איך הרעל מתפתל בעורקיה
ועל הכתר שנעלם לעד
ספרי על כל כאביה
ספרי ואל תחסרי אחד
|
בו השחפים הלבנים נוסקים
מעל רקיע של בזלת.
ופצעים ישנים נחבשים,
במגע של אור התכלת.
|
והייתי רוצה לשנוא אותך כל כך,
לשנוא את הרגע שבו הכרנו.
זה לא יעבור,ולא ישכח,
הנהר ימשיך להתגבר לו בין שנינו.
|
הרגשת תמיד שמישהו למעלה,
אוהב לשחק משחקים.
מנסה לשבור או לחזק אותנו הלאה,
עוקר מעליי שורשים.
|
ואתה שראית אותי שוכבת, בצל,
תחת כפות התמרים
נשארת עומד.
|
אולי מישהו מכיר? מישהו ראה?
היש סימן? לאן היא נעלמה?
היכן היא נרדמת? האם היא אבודה?
|
אין מקום ואין אחר
גורלך רץ וממהר...
|
לגיונותיי שעמדו דרוכים על המשמר
נעתרו לך בערגה איש יקר.
|
תברח,
אסוף את כל החלומות,
למקום אחר, לאשליות.
תברח,
אבל אני נשארת,
שם וודאי תחליף אותי אחרת.
|
הייתי חדשה, בובה כך הוא קרא לי
היה אומר: יפה את מכולן ואף יותר
בובה, היה מסרק שיערי מלטף ושוזר
וכשהתעייפתי הלכתי למיטה
היה מלווה אותי ונותן לי נשיקה
|
לאחר טיעונים אלו אני מוכיח לכם בזאת כי הזמן - קללת קיומינו
מביא לנו סבל רב עקב לחצים שחוזרים ונשנים.
|
ובכול פעם שאני רואה אותך.
אני נזכרת.
|
אני מתנצל שלא ניקיתי את החדר כל שבוע
ואני מצטער שלא בכיתי, כששמעתי על הפיגוע
אני מתנצל מאוד שלא אמרתי לך שאני הולך
ואני הכי מצטער שלא נפרדתי ממך...
והרימי מבטך אל פני השמיים
ואז אני אדע שאת אוהבת אותי - עדיין
|
ראיתי אותך מקשיב לדופק, לא מקשיב, כמו מאזין ופועם בו...
על כל הדף, קול מזערי ושולי שהוא מתחבק מבפנים - אך לא גווע.
ומדוע לא?!
מדוע לא טבעת בזרועותיך ובגדת באופי האנושות כולה?
|
"לא ילדה קטנה, לא משחקת משחקים."
"לא הולכת במעגלים, גם לא רצה."
"המקום הזה נטוש ואיש אינו משוטט שם, גם לא אישה."
"ובסך הכל..."
"פמיניסטית-ליברלית."
|
אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
|
|
מי שחלם ושנגמר
לו החלום
שיתעורר כבר,
הפדלאה
הבלתי-משועמם
בעוד פרק חשוב
במשמעת צה"לית |
|
