|
יש לה הרבה מה לומר על עצמה, אבל היא מעדיפה לשתוק.
..........................................................................
..........................................................................
..........................................................................
קריאה חוויתית.
הבחנתי בו ברגע שנכנסתי. הנוכחות שלו מילאה את החדר. והוא,
מצידו, שיחק אותה אדיש, כאילו לא שם לב שכולם מביטים בו, שכולם
מבחינים ביופיו הנדיר. שערו השחור, החלק, הקטיפתי, הבריק בכל
תזוזה. הוא ישב לו שם, על הבר, בתנוחה מלכותית כמעט.
|
שש ורבע בבוקר. מוקדם מדי, השעון מצלצל. יד נשלחת מהפוך, מכבה
אותו במכה. אנחה נשמעת, ואני קמה. עוד יום מתחיל...
לצחצח שיניים, להסתרק, לסיים להתארגן, לאכול משהו, ללבוש
מדים... שבע וחצי. שיט, אני שוב מאחרת.
|
אישה מבוגרת, מכוערת ובודדה. אני לא יכולה שלא לרחם עליה במידת
מה. חולקת דירת קרקע קטנה עם כמה חתולים. חוזרת הביתה לבית ריק
וקר. לבד.
|
זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו? איך אפשר לשכוח. פריקית. ערס.
אני אוהבת אותך. אני אוהב אותך. אני מתגעגעת. גם אני. מאוד.
אין לך מושג עד כמה. אני רוצה להישאר ככה לנצח. הלוואי.
|
"עדן, בואי לפה!"
"לא רוצה!"
"אם תרדי, אני אראה לך קסם" שיניתי טקטיקה.
|
ג'לי כתום, רוטט, בטעם משמש. אח שלי תמיד היה מכין כשהייתי
קטנה. איך אהבתי את זה. כל כך מתוק וטעים, ואפשר לשחק עם זה,
וכיף להכין. אבל אני בחיים לא אוכל לאכול שוב ג'לי...
|
"הוא פשוט אף רע. לא מחונך כזה. אני לא אוהב אותו."
"אז תחנך אותו. תגיד לו שזה לא בסדר מה שהוא עושה, שהוא אף רע.
תאלף אותו."
"היי, זה דווקא רעיון לא רע..."
|
היא התעטפה בגלימה המיוחדת, שנתפרו עליה שלל סרטים צבעוניים,
כיסתה את פניה במסכה עטורת נוצות, אחזה בחוזקה במזוודה
הצבעונית ביד אחת ובאקדח בועות סבון ביד השנייה, ויצאה לרחוב,
להפיץ שמחה.
|
"היא אהבה קרמבואים", הוספתי פתאום, בלי קשר לכלום.
"ואת אוהבת?"
"כן, מאוד."
|
הזקנה חייכה אליה שוב, והוציאה מהכיס שלה ממתק שוקולד. אור
חייכה, ועיניה נצצו באופן שבו רק עיניהם של ילדים קטנים נוצצות
כשהם רואים ממתקים, ואמרה יפה תודה.
|
עוד שיחה כזאת והיא משתגעת. בשבוע שעבר היא ניהלה את אותה
השיחה עם מיה, ולפני יומיים - עם דרור. ועכשיו גם עם אלון. כמה
אפשר? סמדי נאנחה ונשענה אחורה. השיחה הזאת, כמו קודמותיה, לא
תביא לכלום. היא מזוכיסטית, אז מה? היא כבר עושה את זה למעלה
משנה, ובגלל טעות קט
|
פעם, כשלוצי היה קטן, הוא היה דווקא ברנש חביב למדי. הוא היה
ילד כמו כולם, אהב לשחק, לצחוק ולהשתולל, רק בהבדל אחד קטן -
ללוצי, להבדיל משאר הילדים, היו שתי בליטות קטנות על הראש,
ועצם הזנב שלו הייתה גם היא קצת יותר בולטת מן הרגיל. אמא של
לוצי לקחה אותו להמון
|
את המוזה שלי פגשתי לראשונה בים. הייתי בת 15 בערך, והלכתי לים
כדי לברוח מהכל, מהמחשבות ומהפחדים. הים תמיד הרגיע אותי. זה
היה יום סתווי ונעים, רוח קלילה ליטפה את פניי, ואני ישבתי על
המזח והסתכלתי על הגלים, שקועה בסוג של מדיטציה.
|
הרגשתי שהעיניים עומדות להיעצם לי. הסתכלתי על הבלטות של
השביל, והתחלתי לספור אותן. התבלבלתי בספירה בערך שבע פעמים.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שיש בשביל הזה 176 בלטות. העפתי מבט
בשעון. עדיין לא עברה רבע שעה מהשמירה כולה.
|
בהתחלה היה לי רק שותף אחד. אחרי חודש היינו כבר שישה. זה לא
כל כך נורא וצפוף כמו שחושבים, יש לנו שכנים במצב הרבה יותר
גרוע. ויש גם את ההוא שגר לבד. אבל לגור כאן לבד נראה לי די
משעמם. ובעיקר שקט מדי.
|
"ישנן התרעות חמות על פיגועים באזור הצפון." אומר הקריין.
"הציבור מתבקש להיות ערני. כוחות גדולים של משטרה יתגברו את
האזור בימים הקרובים."
|
ואז הפגנת שמאל על המסך, ואני תוהה אם ענבל שם. מתאים לה
להיות. איך הלכנו לכיוונים כל כך שונים. כשארז, עומר, נועם,
חיים ועוד רבים אחרים נלחמים בלבנון, מגנים על הבית, היא
ואחרים מפגינים נגד הצבא והמלחמה.
|
לקראת הכניסה לתחנת הרכבת אני שומעת את הצלילים המוכרים של
האקורדיון. הזקן כבר שם, מנגן כמו תמיד את "אדון עולם"
ו"ירושלים של זהב". אני מחייכת קצת. הזקן הזה עם האקורדיון
נמצא שם כל יום. זה וודאי שהוא יהיה שם, כל יום באותה השעה.
|
"רציתי לפגוש פיות, לא להפוך לאחת כזו!" אמרה אביגל.
"כן, פרט טכני קטן," אמרה מאי. "זה לא חשוב מה הרצון האמיתי
שלך, מספיק שאמרת את המילים."
|
כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות מהאנשים האלה, שמציירים את
הסימנים על הכביש. איך בכלל קוראים למקצוע הזה? אני לא חושבת
שמישהו יודע... או זוכר. אף אחד לא יודע מי הם, הם עובדים
בלילה, ישנים ביום.
|
היא עומדת מול הבניין הישן, מתבוננת בכניסה. הקירות מתקלפים,
הדלת פרוצה, הרצפה סדוקה, הכל מלוכלך כל כך ומוזנח. היא נושאת
את עיניה ומביטה בחלון בקומה הראשונה. התריס מוגף, אבל היא
יודעת שהם שם. פעם היא אהבה ללכת לשם.
|
היא שוב מרגישה את הפרפרים האלה בלב. היא יודעת מה זה. היא שוב
נדלקה על מישהו. והיא גם יודעת על מי. על ההוא שהיא פגשה לא
מזמן. פאק, הוא כזה בנאדם שווה! כל כך יפה, ונחמד, ומצחיק,
ושנון, וחכם...
|
זה מתחיל במבטים. היא יותר רזה ממני, גם היא. אני שמנה. היא
אוכלת פחות ממני. אז אני פרה. המכנס כבר לא עולה עלי, שמנתי.
היא לובשת מידה קטנה יותר, אני כזאת ענקית.
|
ריח של תחילת הקיץ, ה"תותים" על העץ מבשילים. מסביב כל האדמה
צבועה בצבע כהה, צבעם של הפירות הבשלים שנפלו לארץ והתפוצצו.
ואני, כמו מהופנטת, לא יכולה להפנות את המבט. הפרי הסגול-אדום
קורץ לי, ואני מושיטה יד ומתמתחת, מנסה להגיע. ונזכרת...
|
בסופו של דבר הבנתי שהיא סובלת מפיצול אישיות, שהיא חוותה
טראומה נוראה בצעירותה שגרמה לה לפתח אישיות נוספת. המאבק
התמידי בין שתי האישיות היה נורא. זאב וכבשה שכלואים בגוף אחד.
ולא, אני לא מדברת באופן מטאפורי.
|
איזה מגניב זה, שעכשיו אני יכולה לומר שהיה לי רומן עם
אלוהים... בחור נחמד דווקא. אני תמיד חשבתי שהוא בחורה, אבל
כשפגשתי אותו, הבנתי שהוא לא, במלוא מובן המילה...
|
סתם עוד בוקר רגיל.
מתעוררת, מתמתחת.
מקלחת, בגדים, ארוחת בוקר.
רצה לתפוס את האוטובוס. מפספסת. עולה על הבא שאחריו.
|
"שנורקל, שנורקל!"
"תראו איזה מכוער הוא!"
"שמן מסריח!"
"הומו!"
|
"אני לא מבינה. אם אתה כל כך אוהב אותי, למה אתה לא רוצה להיות
איתי?"
"כי אני מפחד להרוס את הידידות בינינו."
|
והחיוך שמבצבץ
והעיניים שמישירות מבט
והצחוק שלא יחזור
והניצוץ שכבה
|
שיחות של אמצע הלילה
לא קשורות לכלום
והשחור מתבהר לאט לאט
הופך לכחול חיוור של שחר
|
אני רוצה להקיא מתוכי
את כל האלכוהול ששתיתי
שיזרום החוצה, ביחד עם הכאב
עם הדמעות
|
שקט מוחלט, כשאבא מבקש.
שקט מוחלט, כשאבא רוצה.
שקט מוחלט, כשאבא צועק.
|
אז למה בעצם את בוכה?
מה קרה, שנהיה לך כל כך רע?
|
מה עושים כשכל כך רע?
מה עושים כשיש חושך,
ואין אור בקצה המנהרה?
|
ובנאדם
לא יכול להיות מאושר
עם חיוך על השפתיים
וחתכים מדממים על הידיים.
|
לעצום את העיניים,
כלום לא קרה.
לנסות לשכוח מהכל,
להיות בשקט, לא לזוז, לא לנשום.
|
מסביבי מתנשאים הרים עצומים, חומים, מדבריים, חותכים כנגד
השמיים הכחולים, הנקיים מעננים. השמש מחממת אותי ובצל נושבת
רוח קרירה. אבנים קטנות מציקות לי מתחת למצע של המגבת הדקה. כל
השקט הנהדר הזה...
|
ואני חשבתי על הפעם ההיא, זוכר? שהייתם אצלי ואתה ניסית ללמד
אותי לשחק... לא הצלחתי להבין והתייאשתי, ובסוף שיחקנו בזוגות.
ניצחנו. בזכותך, מן הסתם. עדיין יש לי את הדף ההוא.
|
האוטובוס עמוס גם ככה כשאני עולה עליו. אישה אחת מפנה לי את
המושב שלצידה, ואני נדחקת פנימה ונצמדת לחלון. יש לי נסיעה
ארוכה הביתה. פתאום אני רואה אותו עולה, שערו הכהה אסוף לקוקו
קטן וחמוד על העורף.
|
לא רציתי לבוא, אתה יודע. הכריחו אותי. מהרגע הראשון רציתי
להסתובב ולברוח. הריח דחה אותי, האוויר היה מסריח מתרופות,
מאוכל, מחיתולים מלוכלכים... מריח של זקנים חולים. זה הגעיל
אותי, וקימטתי את האף.
|
מכירים את ההרגשה הזאת של תחילת הסתיו? האוויר מתחיל להיות
קריר יותר, בערב כבר מסתובבים עם חולצה ארוכה, מתחילים להריח
גשם באוויר, מחשיך בשעה מוקדמת. באוויר עומד ריח כזה, של
סתיו... ריח של נוסטלגיה, ריח של געגועים.
|
ושוב יורד גשם.
קר. העננים בוכים. גם אני. קר לי, אבל זה לא הקור שמפריע לי.
זה רק הכאב. הכאב שמעיק, ששורף, שחותך מבפנים. והסכין קרובה,
קוראת לי.
|
תחבושת, מעליה בגדים.
שכבות של הגנה, שכבות של הסתרה.
שכבות של הדחקה.
|
לך ממני, תתנתק לגמרי... זה יכאב, זה יכאב הכי הרבה שרק
אפשר... לך ואל תחזור. לא רוצה לשמוע יותר ממך. אני חזקה
עכשיו, לא צריכה אותך יותר. לא רוצה לשמוע ממך יותר, רוצה
לשכוח.
|
הושטתי את ידי אליה, ליטפתי אותה. עטפתי אותה בזהירות, במעין
חיבוק חמים. עיסיתי אותה בעדינות באצבעותיי. היא התמתחה לה,
כמתפנקת. לא יכולתי להפסיק להביט בה.
|
יום חורפי שכזה. גשום וקר. האדים מצטברים על החלון והיא
מתיישבת מולו, מביטה החוצה על העיר הרטובה. היד שלה נמשכת לעבר
החלון, מציירת פרצופים, לבבות. כותבת אותיות שמתאספות למילים
ואז מוחקת.
|
לכעוס, להתעצבן, לא להבין, להיפגע. קשה, כואב, עצוב, נמאס,
פוגע. טשטוש, לחשוק שיניים, דפיקות לב, נעיצת ציפורניים,
דמעות, מחנק, אדום, שחור, מערבולת. אגרוף לקיר, ועוד אחד.
|
זה נראה כאילו זה קרה רק אתמול, ויחד עם זה - כאילו זה קרה
לפני מיליון שנה. אבא. אני זוכרת כל שנייה, ויחד עם זה - לא
זוכרת כלום. שלושה שבועות עברו כמעט. שלושה שבועות שבהם אתה
איננו.
|
אני עם עצמי, העט הכחול על הבלוק הצהוב. רק אני והמחשבות שלי.
צורחת בשקט.
כי זה מונולוג שקט.
|
שקרים, הכל שקרים.
עולם מזוייף.
גם את היית מזוייפת, כמו כולנו. רק במוות שלך השתחררת מהזיוף,
שמת זין על כולם והלכת.
|
ואתה, אתה היית אמור להיות חזק, מגונן, מפנק. סבא.
זה לא הפסיק לכאוב מעולם.
|
ואז הגענו לבירקנאו.
שם פחדתי, פחדתי כל כך.
המקום עצום, אינסופי, ומוקף באופק של עצים גבוהים, חסרי
עלים... "עצים בלי עץ", כמו שגיל אמרה. פשוט מצמרר. אי אפשר
לתאר במילים מה מרגישים, כשעומדים שם.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
נו באמת, לא
יכולת להיות
יצירתי יותר?
העומד מהצד
בביקורת על
אלוהים |
|
