|
מרץ 85, במחלקת יולדות
יש תינוקת קטנה עם עיניים גדולות.
צבען הכחול, הזוהר, הבוהק
את כל הרופאים היה משתק.
"הביטו וראו! התינוקת זוהרת!
השם 'זהר' יתאים לה" הסבתא אומרת.
חלפו השנים, התינוקת גדלה
ואם תתעמקו בעיניים שלה
תגלו כי הצבע עודנו חזק
אולם הניצוץ בו הולך ונשחק.
לעתים הוא חוזר ואז הכל נראה טוב
אך כשהוא מתפורר היא יושבת לכתוב.
היא לא שונה במיוחד מכל נערה אחרת-
משתדלת לשמוח, להיות מאושרת,
אך קצת קשה לה לגדול בכזאת מציאות,
היא שומרת עוד כמה פיסות של תמימות,
ומייחלת לשמש, שתשלח לה קרניה
ותשיב את ניצוץ הילדות לעיניה
...
אל תבינו לא נכון - מדובר כאן במבצע
שגורם לך לפנות אל כל מי שבנמצא
גם אם אתה לרוב פחד ן- מרים רגליים ובורח
לא תנוח, לא תשקוט עד שתמצא לך מפתח
|
וכשתשובי המטוס שלך יעיר את השמיים
ואלף מלאכים ימחאו לנו כנפיים
|
ולפעמים כשאני מחייכת
אני רואה את הפנים שלו בראש שלי
ומשכנעת את עצמי בלב
שאני לא דומה לו
|
כשאני שואלת 'מה יהיה?' אל תענה 'לא יודע'
ואל תעשה כאילו שאתה לא שומע
כשאני רוצה לדבר, אל תגיד 'לא עכשיו'
וכשאני מנסה להתקרב, אל תפנה לי את הגב.
|
לא מוכנה אתכם לשמוע, לא רוצה אתכם לראות
אתם עושים לי את המוות ומכריחים אותי לחיות.
מצוטטים ללב ומחטטים ברגשות
מרוקנים לי את הנפש ומוחקים את התחושות.
|
אל תגיד שזה חשוב לחזור אל העבר
כי אין שום צורך להחיות את מה שכבר נקבר.
|
כי כמו שאמרת: "אהבה היא לנצח" ולנצח רציתי אותך
וגם כשאמרו לי שאת שלהם, אני עוד הייתי שלך.
|
איך השלם הופך לשבר
והשבר לרסיסים....
|
"מזל שהתיישבנו בקרונות הראשונים.
צפוף כאן", היא אומרת, "אבל לפחות נעים"
|
דמיינו אותי תלויה בין שני עולמות:
בין עולם המציאות לעולם הדמיונות,
בין גיהנום לגן עדן,
בין חושך לאור,
בין מה ששכחתי למה שאזכור.
|
רציתי להיות לך אישה, מאהבת,
רציתי לתת לך סיבות לחייך.
החיוך נעלם ועכשיו את דואבת.
אני משחררת אותך לדרכך
|
לא חשבת על כך לעומק כי ידעת שזה יכאיב
התרחקת מכל ויכוח והשלמת לפני כל ריב
כי יום אחד איתו כיפר על שבועיים בלעדיו
"אין מחר", תמיד אמרת לו "יש היום ויש עכשיו"
|
אני לא מבינה למה קמתי,
הרי התכוונתי לישון לתמיד
כשבחרתי לברוח מכל העבר
ולמנוע את כל העתיד.
|
סלח לי אלוהיי, כי פשעתי וחטאתי
את לבי ונשמתי לאל האפילה נתתי
וכשחזר איתם אליי, שתל אותם בתוך תוכי
והסביר לי שהשאיר בהם רק מה שהכרחי.
|
כל בוקר אני מקבלת בדואר מאות של פניות לסיוע דחוף.
כל לילה אני מספקת להם את הצורך הגס ביותר של הגוף.
|
זיהיתי אותה כי ברחתי ממנה
דמותה כבר שנים מתקיפה לילותיי
מאות כדורים הרחיקוני ממנה
ובכל זאת הרוח הגיעה אלי.
|
"מזל שאת כאן", את אומרת:
"איתך הכי נוח וקל לדבר"
ואין לי כוחות לספר לך
שלי זה קשה רק יותר ויותר.
|
חיפשתי אותו בחצר, בשדות,
בכבישים, בהרים, בים ובמערות.
וכך חלפו כל העונות: קיץ, חורף, סתיו, אביב
בעודי מחפשת- ולא מצאתיו.
|
את אוהבת לשבת בחוץ
לפעמים את מושכת את זה כל היום.
מביטה מסביב בעצים וסופרת לאט עננים לבנים
|
הוא ילד של אור בעולם של שחור
כשהוא מחייך כל הבית זורח.
מלאך עם עיניים כחולות נוצצות
כל יום בלעדיו חסר טעם וריח.
|
הפכתי כל סלע, פרצתי כל דלת,
זעקתי את שמך לחלל של חורבן
כחיה נטושה לא עצרתי לרגע
המשכתי לרוץ בלי לדעת לאן...
|
הפסיכולוג אמר שאין מה לחשוש
ושהוא יתקן כבר אצלה את הראש
וגם את הנפש, וגם את הלב
זה לקח לו שעה והיה קצת כואב
|
אולי זה השקט של לונדון בסתיו,
אולי זה האור בעינייך
ואולי זה הלב שמרגיש שוב רעב
כי היום יגמר בלעדייך.
|
מסביבי הכל פורח, ואני שלכת
בבקשה אל תכעסו, כי היום אני הולכת
ואל תבכו יותר מדי כי בדמעות אין אף תשובה
כשהגוף בריא כמו שור אבל הנפש רקובה.
|
אז אם את באמת אוהבת אותה שבי והקשיבי היטב.
הדברים שאפרוס כאן כעת בפניך הן עצות שקובצו בכאב.
|
אז אם הראש שלך צלול והגוף שלך חזק
אנחנו ממליצים לך לשמור על מרחק
ולא כי לא נסכים שתצטרף לחבורה
פשוט אם תכנס, כבר לא תצא בחזרה
|
ואני מחכה כאן, רחוק מהעין, אבל לא רחוק מהלב
ושונאת את עצמי שאני לא איתך, מחזיקה אותך גם כשכואב.
מתעוררת כל בוקר מודאגת ולא מוצאת שקט, ולא מנוחה
וכמעט מאבדת איזון כשחושבת אולי את לבד שם, בוכה
|
בבית קטן, בית עצים ששתלת, דולק האור בחלונך
במרחק מה ניצבת אישה שמשקה בדמעות את שרידי גינתך.
|
אבא, די! זו טעות! שתיבדק שוב
"מותק, תקשיבי, גם לנו עצוב.."
אין לי מה להקשיב! היא בסדר גמור,
זה פשוט לא נכון ונגמר הסיפור.
|
מצאתני ביער גוסס לאיטי,
מספיד ענפיי שהרימו ידיים
אז ליטפת את עלי השחורים, השבורים,
כרעת לצדי והשקית אותי מים.
|
ואם קצת קשה לחייך לפעמים, תסתכלי לי בתוך העיניים
ותראי שם גלים סוערים שלפתע כורעים לפניך אפיים
|
כל בוקר מתעוררת לאותו הסיוט.
יודעת שלרצות אותך עדיין זו טעות
אבל הראש והלב התנתקו כבר מזמן
ואני רק רוצה שוב לברוח מכאן
ולשבת על הר, לבהות בשקיעות,
לכתוב לך שירי אהבה בלילות
|
היה לי פעם חיוך ענק, מלא שיניים
שתמיד הגיע יחד עם ניצוץ בעיניים
חיוך כזה מהסרטים שאין לכל אחד
מכל דבר הוא התעורר עד שיום אחד אבד...
|
אז תפסיקו לרגע לרוץ ותעיפו מבט אל מחוץ לבועה.
תגידו תודה על כל חודש בריא, כל שבוע, כל יום, כל שעה...
ותבינו שגם אם קצת רע לפעמים, את הרע עוד בכלל לא ראיתם.
תגידו תודה שיכולתם בכלל לעשות את כל מה שעשיתם.
|
שם כולם נפגשים על הגג בכל לילה,
כותבים במחברת את כל הפחדים
|
העולם השחור יצבע בלבן
כשיגיח אליו אוצרי הקטן
|
|
|
