|
 197101021
וורום וורום וורום. מה אני?
אז מישהי נכנסה לאיזור הפרטי שלי. שמכל האיזורים הפרטיים- הוא
הכי פרטי שקיים. כל כך פרטי שאפילו אני, הבעלים שלו, לא נכנסת
אליו.
|
הוא קיבל אותה במתנה מאישה זקנה בבגדים בלויים. "שמור עליה"
היא אמרה, וכאשר הסב את מבטו לרגע היא כבר לא הייתה שם.
הוא לא הבין על מה היא דיברה אבל שתל את הזרע באדנית קטנה
בחלון חדר השנייה שלו, והשקה אותה כל יום-פעמיים ביום.
|
קצת סומק, קצת אודם, הרבה עיפרון שחור, מפזרת את השיער ובודקת
שוב מה חסר.
מתעסקת במראה החיצוני שלי כשאני מתעלמת ממה שבאמת מטריד אותי.
|
הוא: "בעקרון זה הקשר הדפוק שלנו"
אני: (טוב) "מה זאת אומרת?"
הוא: "לפעמים אני מרגיש שהוא חד צדדי"
אני: (אתה באמת חושב שאכפת לי?) "באיזה מובן?"
|
הוא שוב רדף אחריי, הפעם בדמות ליצן.
הייתה לו פיאה גדולה ואדומה, חיוך מצויר ובלונים ביד אחת. ביד
השנייה הוא החזיק סכין מעוקלת ודם נטף מהשניים שלו.
|
יש לך גב ארוך, את צריכה לשמור עליו.
|
אין באמת גן עדן. ואין באמת חיים שאחרי. והמתים לא באמת נמצאים
שם למעלה ושומרים על מי שהם אוהבים. כי אם זה היה ככה אז הזה
שם למעלה שאוהב אותך היה צריך לשמור עליך.
|
מה הייתי רוצה? הייתי רוצה שפעם אחת לשם שינוי, ישימו לב אלי.
שיפסיק לקרות מצב שבו אני נמצאת בכיתה שיעור שלם והמורה בכלל
לא תשים לב שאני שם. ושיפסיקו לשאול "איפה מיכל?" כשאני עומדת
בדיוק מול. חצי מטר מהם.
|
אני חייבת להודות שכל הרעיון של כתיבת ההספד לעצמי דווקא נחמד
אחרי הכל, אבל מוזר כל כך.
בכל אופן, אנשים שכותבים על עצמם הספד בטח מבקשים בדרך כלל שלא
יבכו עליהם אלא יחגגו את מותם, כי החיים הם חגיגה והמוות הוא
רק התחלה של אחת חדשה.
|
אתה כבר לגמרי בתוך הסיפור. חי אותו, נושם אותו. אתה לא מסוגל
להפסיק לקרוא. אתה מוצא את עצמך נתקל בחפצים בחדר שלך, כי אתה
לא מסוגל להתנתק מהספר אפילו כשאתה רק קם להדליק את המנורה. כי
התחלת לקרוא בבוקר ועכשיו כבר חשוך.
|
ופתאום יש לו רגשות אשם על מה שהוא עושה.. ובצדק.
אבל הוא ממשיך, כי באותו הרגע זה טוב לו.
פתאום היא מתעוררת, ולא מבינה מה קורה.
|
התכוונתי למה שאמרתי - אני באמת מצטערת
|
|
|
גררתי אותה
בכל העיר
קשורה מאחורי
האוטו... והיא?
קוראת עיתון...
ה-X המיתולוגי |
|
