|
היא נפלה לאט, כמו מרחפת בהילוך איטי אל רצפת החדר שחשכתו בלעה
אותה. שערה התנופף מעליה וידיה שחו באוויר כשרגליה כשלו
מתחתיה. היא ידעה באותם רגעים אחרונים של חייה שלוציפר פולש
לתוכה בכל כוחו. היא ידעה שקורא-קורע אותה מבפנים...
|
האנשים קראו לו שובר לבבות.
אלה שהכירוהו קראו לו גונב נשמות.
אבל האמת היא הרבה יותר פשוטה, קראו לו אדם, כמו לראשון באדם.
|
בכל כמה זמן הסיוט חוזר: פעם בכמה חודשים, כמה פעמים בחודש,
לפעמים אפילו לא יותר מפעמים מועטות בשנה שלמה. אבל בזמן
האחרון זה לא עוזב אותי. זה התחיל כמה פעמים בחודש, כל שבוע,
ועכשיו זה כל לילה. אותו חלום, תמיד אני מתעורר מזיע ורועד.
|
היא הייתה ספוגת מים אך פניה היו אל הטיפות החדות שנורו כמו
כדורים על עורה החשוף וידיה כפותיהן כלפי מעלה קיבלו כל
מיליגרם יורד אל תוכה כמו שמברכים זרם מים ביום קיץ חם או מפל
פרחים בשלהי אביב. כך אהבה היא את הסערה, נזקקה לה, הרגישה
אותה.
|
הרוח לקחה לה את המילים מהפה, ייבשה את הדמעות, אבל לא את
הטבעת. במקום לצלול עמוק למים היא נפלה על האספלט, ונשארה שם,
לא זזה ולא נעה, כשהחפצים מסביב, המוטלים על הכביש נסחפו אל
הסופה.
|
|
|
כל הדיסלקטים
זלב!
דיסלקטופוב
בהכחהש. |
|
