|
Lonely October song
I am a bleeding heart
"Where is my mind.."
(pixies)
שמתי את השיר האהוב עליי, ונשענתי אחורה.
ראיתי את עצמי,כילדה שמכירה רק בטוב ורע, שחור-לבן.
"אבל אם את תמותי, גם אני ימות" היא אמרה לי.
|
הכל התחיל היום, ב-12 בבוקר. היתה רכבת לעזריאלי ב-12:48.
|
מרדף.
מרדף אחרי צללים בלתי נראים, מושכים אותי לכל צד ואני, אני
שותקת.
אני נמשכת, ועדיין מתכחשת, עדיין רצה.
|
אבל הכל ממשיך מסביב. רק היא נשארת תקועה עם רגלייה באדמה,
דבוקה במין דבק מגע של הקרבה עצמית. הם כולם עוברים לידה,
נושמים. רק היא מתקשחת לה.
|
שלפת מהתיקיה את הציורים , המכתבים, הגלויות, התמונות,
הסיפורים
כולם טמונים בתיקיה צהובה. זכרונות שלנו.
וארבעתנו צחקנו, וחייכנו.
|
בלילות, את בוכה לפעמים, או שאת סתם שוכבת במיטה וחושבת לך על
בעיות וצרות, ועל עתיד צפוי מראש, ועל איך כמובן, את תסיימי
בסוף בדיוק כמוהם, אם תסיימי. והילדים שלך יהיו בדיוק אותו
הדבר, ויגיעו לאותם השאלות. ולאותם האכזבות.
|
"זה לא בדיוק אבל אולי קצת ככה"
הידקתי אל עצמי עוד סיכת ביטחון, לכל מקרה שלא יהיה.
|
אוכל להביט בעינייך הכחולות
שעות על גבי שעות
מהופנטת לפתיתי קרח
שלעולם לא נמסים
|
אחר כך כבר העלים אינם בצבעים מיוחדים
הם סתם עוד עץ בשדרה,
ואנו עוד זוג ספסל
|
וקצת קש בשערות
ומין טנדר ישן שבו אנו
נוסעים הלאה הלאה
|
כבר מזמן
הפסקתי לצעוק על המוות.
|
כשאני סופרת באצבעות
זה נראה יותר פשוט.
|
רואה את אימך דרך ערפל
גם הוא אולי איננו אמיתי
|
הילדה שמולי מדברת ובולעת לי מילים
הוילון מתנפנף וגב מתרחק
כמה שאת מתקרבת לעולם הזה
כך אני זרה לו
|
אתמול
אחרי שעזבת
נשאר לי טעם של כלום בפה
|
השעון מתקתק לך
מסרים נעלמים
|
יקר כל כך היום
זול בינינו
|
אנגליה, אני עוזבת
מרחבים של צמרות
על רקע שמיים לא משתנים
|
קירות הקונכיה החמה-לא חמה
לא מגנים עלי מברקי שלי
|
בשביל להעדיף את
ההאשמה המרה
|
ואת הקווים אותם את משרטטת
לי על אדי חלון המכונית
המתרחקת שלך.
|
צובעת את הצביעות
בפסים רעננים יותר
|
כבר לא היתה בי
מספיק אכזריות רצופה
|
כמה מעניין
אף פעם לא רוצה לרצות בשבילי
|
אל תדממי את עצמך
בשביל אנשים אחרים
|
בי
בוערת.
כבר ממזמן לא אחרת
|
נוגעת באנשים
רק דרך מילים מודפסות
|
ומה עטיפת הידיים הזו
גורמת לי להרגיש.
|
ואינני בטוחה מה נשתנה כאן
אם זה המעשה או ההגדרה
או ההבטה הלאה במקום
לרגע העייף הבא
|
שהשנה שתבוא
תהיה כל כך הרבה יותר
|
מספידים אותי
בעיניים שלהם שעוברות ומכלות
|
אפשר לראות
ישר דרכך
שקופה כזכוכית
|
עמוק בלב
את יודעת
הם לא ישאלו
את לא תגידי
|
ובשבריר שניה
הזיקנה סיפרה לי
|
ועוד מעט
והשיחה תתקצר
וישארו רק נקודות
וחלקיקי סיבים
של זכרונות
|
אבל
כשמצאת את שחיפשת
מהעבר השני
|
לקחתי אספירין לבוקר ודקסמול ללילה
גלולה של ויטמינים בשביל הנדידה שאחרי
|
עכשיו אני צריכה לקום
ולכבות את האור
|
גם אני מחכה ליד פסי המתכת
לרכבת שמזמן לא נראית באופק
|
את דורכת עכשיו
על אבני החצץ
שחוצצות ביניכם
|
חזרתי
לחרוט היטב
קווים חדים
שחורים
|
אני רוצה לברוח
ולא להתמודד עם המילים שלך
|
גם בגיל הזה
הילדה הקטנה לא מתבגרת
|
אז? הרצפה קרירה
קר לכם להסתכל עלי
|
מה זה משנה
מה את אומרת
כותבת או חושבת
|
לחיים
ללילה הארור הזה
בבדידותו ועזבונו
|
לפעמים
אני מרחמת עלייך
סובל ומושפל
מהעשן שלנו
כביכול אהבה
|
עטוף אותי
בגלימת ההגנה שלך
|
עכשיו אני מנסה להיזכר
מה כל-כך מאזניים אם בצד אחד
יש כל-כך הרבה משקל
ובצד השני כל-כך הרבה לחץ
|
אבל אני רכשתי
מונופול על זכות הדיבור
שלך
|
על המחצלת הישנה
מתחת לגרם המדרגות
|
רוצה לא להיות כמו כולם
להיות אחרת.
|
את באמת חושבת
שאני כמו אבן?
|
כשאמות
כל המנגינות שאהבתי
ינגנו את גופי
ויעלו אותו, בריחוף
מעלה מעלה
|
פעם עוד העזתי
להיכנס לבפנים שלי
היום לא אתן
לא לך, ולא לי
|
חיפשתי משהו להיות בטוחה בו
|
פגשתי את נועה
איפה שפוגשים נועה
|
אני מנסה לדבר
על מזג האוויר
ומנסה להתעלם
מהעובדה שלא שאלת מה שלומי
|
אתה אומר
קשה
אני אומרת
לא קל
|
ובדיוק חייכתי
להתחלה חדשה
|
אני סוטרת לך
בלחי השניה
שהגשת לי
|
אני כותבת את האנשים בחיי
חלקם חברים להפלגה
|
קוראת בעיניים
את הטירוף
את האיבוד לדעת
|
כמו סרט נע
הכל עובר לנגד עיני
ערפל של פסגות
וגודל המורדות
|
אחד אדמדם ערמוני
נוחת על הסבך הזה של האנחנו
והכל ברור ובהיר
|
טפטוף 2 זוגות רגליינו
על הרצפה יש עקבות
של רגשות נמלטים
כמעט ולא משאירים
סימנים
לעמי ותמי.
|
כאילו
היערות שבינינו
לא מסתירים כלום
באמת
|
זרקת לי בפנים
מילים של שלכת
|
וזו לא אני
שגרמתי לה לרעוד כך
אני רק יודעת להתבונן בעצב
בחלון
|
ואמרת לי דברים שידעתי ודברים שעוד אדע
על כך
שהעולם הזה הוא גדול מאד
אבל לא מדי מכדי לכבוש
|
הסורגים שומרים ממני
את הסודות שלא ארצה
לחזור אליהם
|
כי את רק כאן
לחיות עם תגובות
שברגע
|
למה לנעוץ בי
את הציפורניים המושחזות
והמודבקות שלך
היטב היטב
במיוחד למקרים כאלה
|
צמר גפן
בכל מקום
בעיניים העיוורות
באוזניים השותקות.
|
חושבת אני
אולי אהבת
ואז התרחקת
לעולם שלא שלנו
מרחקים של לבד
|
אני מחזיקה רגעים
עכשיו
כל גופי צועק
|
את מבכה אותו
אותו שלא הכרת
|
ומרגישה כמו פרח
שנפתח ונובל בבת אחת
|
אני מקרינה שקופיות עלייך
ואתה מסונוור
|
יודעת
שרציתי להביע
אבל פרצופך ריק
ורק קמטים עליו
|
לא נשאר כמעט את מי להכיר
אז אינני שואלת יותר שאלות מיותרות.
|
חדה וקורעת ומשסה בעולם
אמיתותייך
|
והסרט הנע שלך מתעופף
נאחז בשאריות עור ממורטט ממשחקים
|
גם אני מדלגת בין שלוליות
ונזהרת לא לטבוע
כמו כל האנשים ברחוב.
|
הדיו שלי יבש
הדף קרוע
והמחשבות מפחדות לפרוץ
|
לוחצת על המתג
לעוד כוס של תה
|
נניח שאת שלי
ואת כאן עכשיו
|
מרוב כל הקטע הזה לגמרי הצטננתי.
|
אופיו היה עצב של עננים אפורים, ואובדן. ושמחה של שמש אביבית,
ולהיות עם האנשים שהוא אוהב.
פרידה, התבגרות.
|
קמתי היום בתחושה של ריחוק מעצמי. אני לא נגועה.
|
קומי כבר. טפשה.
קומי ותכתבי את כל מה שמציק לך.
|
אני באוברדראפט של מוחשיות
מה שאמיתי איננו כאן באמת
ומי שכאן הוא רק עוד צעצוע לאוסף.
|
פעם בשנה.
פיטמנו את עצמנו בחיצים שלוחים, רק עיסינו את הלב בשביל
התרגול, זה כל מה שהיה צריך.
|
אני חייבת
לכעוס ולצעוק, להאשים עכשיו
לגרור את פרצופך המיוסר על פני מיילים של שתיקה
|
"לא ידעתי שיש כאן בית קברות"
|
הטיט הסמיך הזה מכסה כאן את התקרה
הרצפות והכיסאות שביניהם
מלאי אבק שלעולם יצטבר ולא ישתנה
|
אם באמת תאמינו במה שכתוב כאן, אזי אולי משהו הולך להשתנות.
|
יש משהו רע בשמיכת פוך בתחילת אוקטובר. היא קצת חונקת וכשקמתי
היום ב-6 במקום ב-12 הרגשתי שנימי האף שלי אינם נושמים כמו שהם
רגילים.
|
כאילו החוטים הדקיקים האלה יצליחו לאחות אותי.
|
היום אני שונאת את כל הילדים בעולם.
את אלה עם הקוצים והמחומצנים שמתיימרים להיות מבוגרים ולדעת
משהו על החיים, ואלה הקטנים קטנים שמציקים לאמא ואבא שיקנו להם
דברים.
|
חיפשתי אותו עלי, מתחת לעור,
בכל הכיסים מצאתי ריק,
ריק כאן,
ריק לי בשממה הזו
|
נברתי בגלידה.
ילדה עם סוודר שאוכלת גלידה ורודה חיוורת ופיצפוצים בתוכה.
|
הנה אני יודעת.
את בבית חולים.
|
הנעליים שלי הם בצבע אדום ולבן
יש להם קצת שריטה בצד
ובאחת מהם יש שפשוף שחור על השרוך הימני
|
אני אוכלת יותר מדי. יותר מדי. יותר מדי.
אני מנסה לאכול פחות, אבל אוכלת יותר.
|
אל הארכיון האישי (35 יצירות מאורכבות)
|
|
זה יכאב?
טוב...בכל מקרה
תהיה עדין איתי
אוקיי?
זאת הפעם
הראשונה שלי...
חביתת בצל
וגבינה צהובה
נזכרת בנוסטלגיה
בפעם הראשונה
שכתבה סלוגן...
שבמקרה זו הפעם
הזאת |
|
