|
מתחת לנייר מצאתי קופסא עם מכסה. מאיך שטורבנג'ו
הסתכל עלי הבנתי לפתוח. היה בפנים נייר מקומט,
ושהוצאתי אותו הפסקתי לנשום.
בעדינות
בעדינות
הוצאתי את הכובע השחור.
בתוכו היו
שתי
כפפות
לבנות. ממשי.
לבשתי את הכפפות. התחלתי להיות קוסם. חייכתי בלי
להתכוון. לקחתי בידיים את הכובע. זה הרגיש בדיוק כמו
שהתכוונתי בזיכרון.
הסתכלתי על כולם.
כולם הסתכלו עלי.
מחייכים.
גם ריקי.
הפכתי את הכובע והראיתי אותו מכל הכיוונים.
מחייכים.
החזקתי אותו ביד אחת ואת השנייה הכנסתי פנימית.
טיילתי איתה במעגלים מקצה לקצה. אחר כך הרמתי אותה
לאט
לאט וחיכיתי לה.
על הכפפה שלי עלתה יונה לבנה לבנה לבנה.
פרא, ניצן
את רוצה אך עדיין פוחדת
מקווה לשנות ולא יודעת איך ללכת
תתעוררי, ברחי מן המפלה
תתעוררי ילדה, את עוד יכולה
|
כמו מנגינה שלא נכתבה, עדיין.
נוגעת לראשונה בלבו של אדם.
מדגדגת את אצבעותיו
|
כדי להאמין צריך להיות ילד. ילד תמים שעדיין לא יודע את כל מה
שאנחנו יודעים. כל מה שפעם, כשהיינו עוד ילדים כל כך פחדנו
לדעת. כל כך רצינו לדעת. עכשיו אנחנו רק פוחדים שהילדים ידעו.
אלהים, הכל רק שלא ידעו
|
|
|
שמתי בפרווה של
הדש בורד של
הב.מ.ו. שערות
של שלי. שיהיה
אותנטי.
החבר של שלי. |
|
