מלל

  

ויז'ואל

  

סאונד

  

קול-נוע

  

blogs at.corky.net
סלולרי (WAP)
דואל
FAQ
ממליצים
הוציאו לאור
יצירות מאופיינות
פירסום

מפגשים
דיונים
מגירות שירה
מגירות סיפורת
טכני
מודעות
הסדנה

הפנתה ראשה אלי
חיכה חיוך תימהוני
גופה רעד, בעינה דמעה
מביטה בי ושותקת

מה לך כי נוגות פנייך
עלמתי יפתי
כי הנה אביב הגיע,
הדרורים יצאו ברינה ובמחול

נאחזו באצבעות
כמו היו שרשרת
בכתפו של איש אחד
והלכו אתו לסרט.

במקום הצלצול, זעקה מהדהדת
שהצבע האדום בה שולט
הרעש מחריש אוזניו של כל ילד
השורק מרחוק, ונוחת.

לגורל יש סדר יום
והוא עליו מקפיד
לאדם יתן כל יום
מנה שגם תספיק

האדמה הזו
שאין אחרת
לפעמים יודעת
מעט לחייך

אהבה יפה חלפה ותמה
אתה גם תמה אהבתי
אני יודע בתוכי פנימה
שלא אשוב אליך עד מותי.

היא את ידו נתנה בידה
היא מחבקת אותו אל חיקה
אך עיניו פזלו לעיני ואמרו
בך מצאתי אהבה

אי שם
באפלולית הכרך
אהב העלם
נערה תמה
אותה פגש

נערות יפות עינים
נושא כתפן כד מי נהר
להרוות צמאון בני החיל
השבים ביתם עם עדרם

אני אדבר ואת תספרי
אני אחבק ואת תלטפי
אביט בעיניך כחולם חלום
ולבי בלבך יהלום כקרדום.

ברחוב עומדים השנים
הוא מסתכל בכוכבים
והיא על השמים,
אולי ירח

לא יודעים שמאסתי בשקר
שהביא אותם לאהבת יתר
שאני בז לה בין היתר
ונשאר מאוהב בכנות וביושר.

תאי לבי נבלו
ימי לא אהודים
עצובות עיני נותרו
בוהות במחשכים.

במבי שלי קראה לי
את שיערי לטפה ברוך
אהבתה אלי עזה מכל
ובביתה החמים אשכון.

אומרים יש אהבה שמסתתרת
מפגע רע נפשה נשמרת
במרום ארון היא בתרדמת
וממתינה לבוא יומה.

יש אהבה בין נערה ועלם
יש אהבה של תום ונעורים
היא יפה ומתוקה כצוף הורד
היא עולמם של כל האוהבים.

אהבה
היא אהבתה של אמא
היא אהבה של בוקר טוב
היא אלוהית בלבה פנימה
ו

אני רוצה שנתחתן
על גבע רם או על ראש עץ
ננדוד יחדיו למרחקים
בארצך או בארצי.

לצדך הייתי כשאת מוכה ומדממת
אתך הלכתי מן הדחי אל האור
אתך הייתי בשמחה, ברע וגם באבל
אתך תמיד הייתי ברע וגם בטוב

אהובי מימי התום
ניצב מול שתי עיניי
חלפו ימי הנעורים
איש איש לדרכו הלך.

אך למה זה בא האיש מן הדרך
ונשא את גופך אל חיקו בנשיקה
ואני כשכור שנשבה בקסמיך
עומד ונדהם על כביש האספלט

זה הוא שיר
לאהבה קסומה
שאשיר לילדה
שבלבי שכנה

מה רוצה ממני
אהובת חיי
את כל כספי בזבזתי
ולי כלום לא יצא

נועל את המוקסינים
חובש כובע גרוזיני
ויוצא לשוטט לי סתם
הלוך ושוב

השמש על הים, ואורחת גמלים פוסעת
ובנאות מדבר, עינם לא פגשה
כבר יבש גרונם וצמקה דבשתם
ומתי ירוו המים, את צימאון גרונם.

בכסלו החג הגיע
לי אבי הביא תשורה
צרור לבן גדוש בזוזים
זה לכבוד החנכה.

כוכבי דבר ספר לי
איך בסולם ירדו הלום
מלאכים יפי כנפיים
וישנו עם יעקב.

שלל צבעים שמלתה
אל מרום מביטה
מחייך הוא יפיה
ככלה ענוגה

שאלתי את אבא בערב
האם יתכן הדבר
לשניהם הגיל שוה ערך
וגילי מקפח מגילם.

מלחים נטשו ימיה
היא תשוט מים אל ים
לכל נמל שאליו תגיע
לא תמצא בו מנוחתה.

בתה האובדת
נמסרה לאחרת
ביום היוולדה
נתלשה מחיקה.

אתה הפרח שבגני
שבטרם אור נקטף,
אתה הילד מהשכונה
שיצא וטרם שב.

לא חלפו השעות והגוף האפור
נטה וצלל אל המים
וסחף אחריו נשמות טהורות
של צעירים ששמרו על הבית

זה איש הגשם הסובב
ותר ימים שחונים
המתפלל לאל מרום
שגשם בם ימטיר.

רחמו איש אשפה ידוע
שנים הוא מנקה ברחוב
כל ילד שנולד אותו ישביע
שהרחוב יהיה נקי דיו

אני כאן ממתינה
לבי ניבא רעות
מזה שעה תמימה
שבטלפון אין כל אות.

גם אם בדרכי אכזבתיך
גם אם ברגלי מכשלה
סעד יומי כניצן ופרח
ואל תתן לקפד חיי.

והנה אתה שם, בין עפר ורגבים
על גופך יהלכו חרקים ושרצים
על ראשך מצבת אבן ניצבת
שהצבע בה דהה עם חלוף השנים.

ואני הילד הקט עם אליהו הנביא מתהלך
המנחני לאור מתוך החושך האפל
לבקשתו של אבי שהלך בטרם עת

לפני הקרב היית חובשת בכינרת
אחר הקרב שוכנת בין עפר
שלט לראשך נעוץ בין רגב לחלוחי
ולרגלך ניצב אני ושמך אינו עמי.

בוא נשיר אל מול ירח
בוא נרקוד אל פני האור
קח חיי עמך לעמק
בו שכנו הלבבות.

ואתה הורד את הידים
הטה אוזן לשמים
והקשב לקול תחינתם.

תשכים בטרם שחר
לקושש עצים תצא
תחסה עולליה מסער
וכסות במשכבם תתן.

הסתכלו על השמים
קדרו פניהם מעננים
שנקבצו ובאו מהימים
ונאספו במצות האלוהים.

חסר אתה
אישי הצנוע
חסר בלילי
הקשה מנשוא,

בקצה הדרך עץ ניצב
צמרתו נושקה שמיים
בענפיו קן אנפה
ובו גוזל בן ליל.

הקזתי דמי רק למענך
חיי היו כאפר לרגלך
תני בי מבט ממרחקים
קרצי קריצה של אוהבים.

ארקום שמך בחוט שני
לצפות בו ממרחק
אגיש לך צוף בלשוני
ששעת יומך תמתק.

נותרתי בדד עצובה
באין אהוב לצדי
נפשי שקעה במרה
ומר היה גורלי.

הנוהג בעמו אינו קטר הרכבת
רגישות ותבונה הם מנת חלקו
ידע להפנותה ולסטות מהדרך
לימין ולשמאל וידו בהגה תשלוט.

את המלכה בחיי
ואני סריס לרגליך
תני תקוה בלבי
ואור הביא לעיניך

כשהיום אלי צוחק
הצחוק אצלי כרעם
וכשממשיך הוא לחייך
בי נבלם הזעם

לרחוב יוצאת בערב
עיני כל בישבנה
מזמינים אותה לוויסקי
והיא צוחקת על כולם.

יש המטפסים בסולם על קירות
ויש הצוללים לעומקי תהומות
אני מהזן הצועד בדשאים
ושם מקושש חיים נפלאים.

הנה הם עולים עטויים בשחורים
חגורים ברובה ואשפות רימונים
עולים מסירות אפופות מסתורין
גבם אל האופק, ופניהם לזדים.

כל חייהם הם אומללים
ללא סמים הם נגמרים
וברחובות שורצים שוטרים
המכים בהם ללא רחמים.

נשק שפתי כאמש
לטף שער ראשי
אהוב לבי בן חמד
אתה כל עולמי.

ואני הילדה בת חמש
מסכימה לכל שיאמר לי
כל רצוני שאתי ישחק
והיתר יבוא כשאגדל לי.

אין לי ארץ אחרת
בכל היקום הגדול
שאוכל חפשי בו ללכת
ולהיות שותף בכל.

נייחל ליום
שנשקם כמזמרה
ואתם יצוקה
מרובים וכלי מדון

בערבות הנגב
בין עצי שיטה
ואדי מתפתל לו
לא מוצא מוצא.

מה חטאה נפשי היום
ולנס היא מייחלת
אפילו רק יבוא ללגום
כוסית שיכר בערב,

ארץ מכורתי
ארץ תקוותי
לך אחרוז
שירי תפלה

ארץ אשר פרוצים גבולותיה
מצפון ודרום תבוא אימתה
עוד לא ידעה חדוה בשנותיה
מזה כמעט אלפים שנה.

הכנרת כבר יבשה
ואין נהרות גן עדן
כאן המים במשורה
אך הדבש זורם בשטף

הנה ימים באים
אותם ימים מקדם
מאום לא השתנה
רק הדלות גברה.

ואנחנו הותיקים בארץ על מרבד באנו לכאן
במעדר עדרנו ושתלנו ובקושי באה הפרנסה
אם כל זאת ידענו בצנעה למטוס היינו לא עולים
לאמריקה עדיף כי באנו שם היו חיינו משתנים

את מרכולתו בשוק מכר
עינו שם בנשים
עת ערב אל ביתו הוא שב
את פילגשו, מאשתו הסתיר.

על הנגב הסובל והגונח
יבוא מטר ולא אש קרבות
ישכון חיוך בלב כל ילד
ישמח כל איש בנחלתו

כלה היית כביום כלולותייך
אישך בידו יסיר הינומה מפניך
יחבקך אל לבו וישאך לשמים
ובאת למנוחת עולמים

אולי תרדי ואז נעוצה
כיצד ימס לבב אמך
סוד נשים בשתי אזניה
כי את הרה נושאת כבר בן.

שרביט מלכות אתן בידך
אל כס הנשיאים אובילך
אם תצווי בקולך, אפקוד אומרך
אפול על ברכיי ואשק רגלך.

הספינות יצאו הימה
המלחים על ספונם
לטולון או לבהאמה
ואני נותרתי כאן,

מעבר לתריסים
כלמה נפשה לובשת
חתול האשפתות
שבביתי שכנה.

אנחנו כאן מדשדשים
בין בר למועדון
ואולי יהיה חלקנו
בין כל האהבות.

אבא מדוע
יש בום בשמים
והכל כאן
רועש וגועש,
מטוס מרחף
וחוצה בשמים
ואתו זעקת
הסירנה תחצה.

יפים חיי ביום בלותי
בם אשתובב כנער
בכל פינה בתוך לבי
אצפין חדוה ליום צער.

ראשי הרים, בגאיות
הארץ סוב תיסוב
תפער פיה ותאכלם
ובאנו לאחרית היום.

תחלוף בדוכנים, שלום לכל דורשת
ידיה נוברות בערמות האשפה
אוספת לתיקה שאר פרות וירק
לבני ביתה תביא לשבור רעבונם

באתי להיפרד מדמותך שאין לב השוכן בקרבה
להיפרד מעינייך הדומעות, הצופות אל הים ולא אל הרחוב
באתי לומר לך כי לבי כהה ואין בנפשי טינה ולא אכזבה
אשוב לדרכי ובידי זר פרחים שהבאתי

באתי אל חלונך כי האור בו דולק, ודמותך מביטה אל הים
מביטה בשחפים הדואים ובספינה השטה לה בלב לבו הרטוב,

ילדי אתה בכפור בדד בלי אמא
הסרבל שלגופך טבול בדם
ידיך הקשורות שלוחות קדימה
לבך מובל אל ארץ ערלה

בשביל המתפתל בדרך לא דרך
פוסעות רגלי אל אופק נעלם
ומה אבקש לראות ולא ראיתי
אולי בקצה השביל נמצאת הישועה.

כסיתי עיניו
בעפר המולדת
קראתי לו שמע
ויצא הוא לדרך.

עומד בכורו
והקבר פתוח
מסביבו תפילה
לעילוי נשמתו,

לישיבה הגיע עלם

שרעה בשדות זרים

בכלה יפה חפץ הוא

שתזווג הרבנית.

גופה חטוב ומזדקרים שדיה
רגליה בעקב גבה קומה
טבור בטנה מציץ מחלציה
והיא נצבת בתנוחת מלכה

לב חיוור עייף ומנמנם
בתוכו עורק פגום שנסתם
ספון בגופו של בא בימים
לאחר שנות סבל וייסורים.

הבוקר ההוא היה בוקר
שלא ישכח האדם לעולם
בוקר קיצי ביום קיץ לוהט
עת היקום שליו ורוגע
מהמלת הליל שחלף.

כתמיד רחמן אלוהה
לזעה יביא בניו
בנפשם ישכין הוא כוח
שבזעה יאכלו לחמם.

אחזתי בידה
קרה הייתה כקרח
מששתי לבבה
ודופק אין קרבו.

כששירי צחק
צחקו גם הימים
וכששירי דמע
דמעו אתו החיים.

בחשכת הליל באין אור ירח
בצד הדרך, מעבר לתלולית העפר
זוג עיניים בוהקות המשחרות לטרף
נגלים לאור גחלילית החולפת במעופה

בתום מסע אחזור
אהובתי שלי
עוד בטרם
יפרחו החצבים,

אנשים רעבים ללחם
שפתם צמאה לגשם
אך הגשם לא ישוב
אין תקווה, יש ייאוש.

שם בתוך הלילה
היא ממתינה לאות
בבוא היום אקרא לה
שתרד ותתפוס מקום.

היא כאן
מתוך כפיה בחדר
בודדה וגלמודה
גופה תשוש מסם

קרבות רבים ידעו חיי
על פת ומי נחלים
יש, ובהם ניצחתי בקרב
ויש שאני במובסים.

שמונה נרות ידלקו
יד זדים אורם תכבה
דרדקים בני צאנך המה
תורתך בחדר יגמעו.

נשמות טהורות וזכות
עוד בטרם נגמלו
אל הכס במרומים
מן הדם יעלו ובאו

ציורי פסטל בכותל הבית
שצוירו ביד אמן
בכולם זקנה יושבת
ומסרגות בכף ידה.

על הורים העומדים דום מול קבר
ושולחים מבט בעלם הדומם
על כל אלה אני בוכה.

ובאותו היום חברות לי נתנה
וקנאת חבריי גאתה ועלתה
ובהפסקות בין שיעור לשיעור
קראו כולם ראו איזה זוג.

בואי אל חדרי החם
אלביש גופך במשי
תני חיוך שלא אמעד
ואפול כחיל בשבי.

ובאשמורת הלילה עם חגור ואקדח
על גב סוס שחור יצא ביל קרטר מטקסס
ותמונות מרהיבות עיניו תחזנה
כר נרחב וירוק בו פרות תרענה.

הלהט גבר ונפשנו הומה
אגלי תשוקתך נטפו בחמדה
נשאו מחרשתי לנתיב הנשיה
בתלם הצר שגמע בשקיקה.

כור לבי לוהט
ממיס אבני האש
הנשמה בי בוערת
היא זקוקה למכבי האש.

הבחור קרב והביט בעיני
סקר את גופי, מהראש לסנדל
המשיך לחייך ובפיו רק שתיקה
לא אמר לי מלה ואפילו קטנה.

שמש במרום עלתה
שלחה קרני הזיו
משובל שמלתה תציף
את פני המשעולים.

אז זכרו שכשנולדתי
חג היה ליהודים
ביום זה אני חוגג לי
יום הולדת בן ששים.

כל ימיה מבשלת
ובלילותיי תנבור
עד ירטוט שביל עלומיה
ובא הוא אל הטוב.

קולות מן השמים
קוראים בחשכה
תוקעים בשופרות
והארץ רעדה,

ידי הטבע הרגזן היו במעל
התובע קורבנות לאחר שנתנם
פגש בדרכו את "דקר" משייטת
טרפה אל קרבו, עם בני הממלכה.

וכשנמה החמה, שקע שובל הזהב במצולות הים
הזדקרו שוניות הסלע ובנה לא נמצא עימם
צלל תהומות ויבלענו הים.

לא חידה זו ולא זמר
זה ספור על בת אדם
הדוהרת על אופנוע
כמו היה זה סיר מרק.

זו העלמה בת השכנים, שבביתה שני פסנתרים
אביה הוא רופא בכיר, ואמה היא פסנתרנית
שבי חמדה מזה שנים.

בכל בוקר יקרא
ויקרקר ככל גבר
קריאותיו יעירו
פרגיות משנתן

עלום שמו של איש הגשם
עירום סובב בתוך חוצות
מטר זולג, נפשו חוגגת
הוא מהלך בין הטפות.

מן ההמון נפשי בך תלויה
יחדיו חלמנו בלילות צנה
זוכרת את אותה ההבטחה
כשהנסיך אחד העם היה

גבוה, ליד האל במרומים
בן שרה יהלך
כנוצה ירחף
אל הארץ יביט

כבר נמאס לאביהם
אשתו בנות יולדת
לא השכיל אדון רחמה
ליצור לו איזה ילד,

אם תגיע
אקוד קידה ואשתחוה
אשק רגלך
מן הדרך אל הקן.

כעת אותו מושיקו
שוכב הוא במיטה
לו גבס על הרגל
ועין שמאל סתומה.

הנה הם חותרים
בימים עמוקי מים
לבלום צר בבואו
העולה עלינו מים

יפים פניהם
ועוז בלבם
יצאו להגן
כשמצור בביתם

בנפול כוכב הלכת
ממרום חשכת הליל
שובל אורו ברקת
זוהר עד הוא דועך.

הדרך אל האושר
חולפת בשדות
בינות רגבי הארץ
בין גרגירי החול.

פניו צחות כלובן שלג
זב חוטמו כמי נהר
עיניו יוקדות כאש בוערת
ובראשו שער תלתל.

ידי פולשת ואוחזת
בקצה ראש האלים
חיש תפח ראשו ויבך
ובא לשיא שיאים.

מן המטוס יצאנו, בנות רבות מצאנו
לכלן שער צהוב כשמש הוא צבעו
נפלו על צוארנו, כמו היו הם מכרנו
לטופים וגיפופים וים של כיופים.

כשושנה יצאה להרים
חזרה ופיה כפרי באושים
לא חרש העלם
לא זרע בתלם

רוחות נטו לים עת ערב
הם לא נשבו בבוקר צח
הלהט רב מחום השמש
ובצל ההלך נח.

זוג יונים נוטים על גג
הקדים קידה לאוהבים.
לחוש ליטוף קרני השמש
ולא צינה בתוך תוכי.

במרומי החלון
עלמתי מחכה
לבוא היום
שלבבי יחבקה,

אם אין דין ואין דין בחלד
חיי עוללים ניטלים בידי אדם
ואין שיבכה מותו של ילד,
כל איש יעשה כל שלבו יחפץ.

לילה על עירי
נח לו זה מכבר
ריח בני יסמין
לחלל נדף

יושב בבית הקפה
מבוקר עד ליל
מרגיש שינקינאי
משכיל ובוגר

ברחובות ילדותי
השכינה כנף פורשת
קול ברכות וזמירות
לבוא שבת שלום

ירחים תשעה נשאתי
עמוק בתוך רחמי
עולל שלו יחלתי
שהיה כל עולמי.

ברך נא אלוהי
ברך את לילותיי
ונצור יומי בטרם
בא חולי בחיי.

לא יפתח דלתו להלך
לא יתן בנותיו בעיר
מאשתו מנע מלכת
לשכנה בת ערלים.

קרוא יקרא
פרקים מתוך חייו
ומן האוב
יצוצו כל ימיו

אל תעצבי כלה יפה
אני ירא שמים
אל החופה אותך אביא
נשאת על הכפיים.

בבית קט שבשכונה
תינוק נולד בטרם
מלאו תשעה ירחי לדה
ובא אל עולם הפרא,
ובחלוף כל השנים

והנה השוט מונף
איש אלים ניצב מעל
קורא בקול, חובט בראש
עד זוב הדם מפני השוט.

זנחת את יומי
האור תם מעיני
עצוב הוא לבבי
אין אושר בחיי.

בוקר בא, זרחה השמש
האיש לא קץ מתוך שנתו
לבו נדם עוד בליל אמש
ובא הקץ למשנתו.

על חומותייך עיר דוד
חרפו נפשם בנייך
אל שערייך עיר מלכות
באים כל אוהבייך.

בת דודי יפה כפרח
לבבה לכל אורח
מעטים הם שנות חייה
והיא בת שש-עשרה

מתוך הגל יצאה חרש
בת הים וגופה רטוב
למי תקרא חרש חרש
אל הדיג ואל רשתו.

אך אבוי לו למסכן
חרם אמו הטילה
על הבת של השכן
אשר קוראים לה דינה.

מנגד ברבור שמיים
משכשך כנפיו באגם
דגה תרבוץ במים
הזורמים ובאים בגן.

רואים שאת סובלת
ומתעטפת בשתיקות
לכולם את משדרת
אהבה ללא פשרות.

אם תעצור ותשאל
היכן ארמון הנשים
בו נערות עירומות
שגופן מחולל נסים.

מיום בו נולדה
לא פגשה מולידה
לא נשאה בחיקו
ולא קרא הוא בשמה.

הערב בא ואת אינך
לא הולכה ואין דמותך
הרחוב עומד שומם
מצפה לבוא לבך,

לה ימים של דמע
ובה ימי שמחה
לה ירדן גווע
וכותל שבע תפלה.

הריקוד הזה
הוא משנים רבות
אותו רקדו
הנביאים והאבות

אלי, מצא לה עלם
שיהיה כלבבה
בכתובה רשום רק אלף
פן תבגוד בו בחופזה,

מהלך זקוף
אגרופו קמוץ
וממראה זרועו
הרחוב לחוץ,

פגשתי בו בגורלי המר
אותי רדף מיום בגרתי
מביט אני בעיניו כאומר
לא, לא תנצח אותי לעולם.

הלילה קר והרוח נושבת
כבו השלהבות ותשוקתם נסקה
בחשכה, נשקה עלמה לעלם
וצללו יחדו אל מנהרות לבם

תם הקרב, האש והתופת פסו
חיילים מן הקרב אל ביתם שבו
מי וגופו מדמם כי נפצע הוא
ומי ונפשו תתקומם כי נבגד הוא.

אי שם בגנזך חיינו
שמורים רוב הזיכרונות
אותם הזמן תלש ממוחנו
כדי להעלותם בבוא היום.

אפגוש סוסו של החלבן
אשאל שלומו של הירקן
אמצא ברחוב את ילדותי
רק שאני מלאך אל עברי.

לו ראית איך ירח ברום
אפוף הילה ותפארת
איך השמש זרחה על הגן
וחוסה על עלי השלכת

האם בתי
אישך עודו בסבל,
אזוק יומו
וראשו בין מאכלת

בתוך חלומי ראיתי
את אורה הזוהר
מאיר ברצפת חדרי
ואני עודני ישן.

אמא ספרי האם במרומים
דודי החיל הוא צנחן.
כמו דודו הגיבור של יואב השובב
שבא לבקרנו בגן.

אבי סיפר שזו צפור
אצילה ונאת מראה
אשר תנדוד מארץ קור
וכאן תבנה לה קן.

החנונים לו קראו אידיוט
המתפרץ מן הרחובות
למסבות הוא לא הזמן
למשוך בנות היה אמן

משכת את יומי
לקצהו של חבל
הסבלנות בי פקעה
ונפשי בי זועקת

לקח היוגב זרעון צהבהב
זרע בגנו והשקהו חלב
כל בוקר נעמד מול הגן ובהה
ולא הבין מדוע הזרעון השתהה

בקהל הניצב איש לא הכיר
את הזמר שירד מסולם הצלילים
עבר מפואר לו על במה נישאה
עת עמד לצד מנהיג שנרצח.

בראותי דמותך, ייתם הדמע
הושיטי ידך ומחי דמעתי
והצחוק בלבי ישכון לבטח
ובאה נחמה לאכזבתי.

במכשיר אני קורא לך
וזועק לך רות עבור
המכשיר דומם שותק הוא
וקולך דום ידום.

כשחגג לי יום הולדת
בעוגה שם את ידי
לקקי כי את אוהבת
את הקרם האדמוני.

אין מי שימחה
את דמעות פניה
נותרה היא, וזורמת
להרוות רגבי שדות.

בקן החמים בו גדלתי
אמי ילדה נשים רבות
בכי תינוקות לא ספרתי
הם היו רבים מאוד

אתה זה שהבערת
את אש האהבה
בחדרי לבך ידעת
שלבי לא אכזבה.

אתה ניצב בקצה הדרך
מימין מעפיל רום ההר
משמאל התהום נפערת
והדרך ללא מוצא

עננים נטו ההרה
השמש יקדה בקצה מרום
בשפת האגם היא מהלכת
על חול זהוב, ענוג ומעט רטוב.

החברים שלי
שאכזבו חלקם
מצאו חבר
נאמן מכולם

מתוך להט ושלהבות
יד אוחזת ביד
האהבה מצאה אהוב
ואתו היא נמלטה.

שערה מתבדר מרוח הליל
עיניה בוהות בשמים
דמעה תבצבץ, תגלוש ותרד
תרטיב לחייה במים.

אסוב בחדרך
ולבי חמצמץ
אפגוש באחר
נם על הכר.

ושוב טבלה רחל ציפורן בדיו
כתבה אגרת לגברים שברחוב
אנא חיכו לרבות בלכתן
כי עד לכנרת הגיעה זעקתן.

הנפילים לדמותה קדים
נושקים לידה האצילה
לחיקה הם משועים
לטפיחה הם מצפים

אני לא הצייר
המצייר שבילי לבך
אני לא הפסל
החוצב תווי דמותך

מספרים על איש מהיר
שחצה חיש את הכביש
בצעד קל ולא זהיר
עד שנפגש במזל הביש.

מאז חלפו ימים רבים
העלם את לבה הפקיר
ובדידותה גברה,
חלום חלמה כל השנים

מביטה בעינך שחידה בם נוגעת
רוצה שתאמר זה חלום יפתי
אני ממתינה וצמאה לפניך
שתשב ותלגום שוב קפה עמדי.

אנא אימי האם בכיי את שומעת
ואתה אבי האם אין צער בלבך
כפרו על עוון נטישת הילד
ובואו לראות איך נולדה משפחה.

אני שומע את שריקת
הזמיר המזמר
רוצה לדעת מה חבוי בה
המסעיר את ים לבך,

אני חוזר הביתה
בדרכים המוכרות
אני נוסע על הכביש
המוכר שנים רבות,

בלהט חום מדבר
כרה אבני נחושת
עד כוחותיו כלו
ואין בו אונקיה,

ובעוד נפשו יוקדת
שם ידיו בעמודים
והארמון קרס חרב לו
ומת שמשון עם הפלשתים

תן אהבה בלבנו
שנאה מאחינו הסר
תן שלום וברכה בארץ
ונחלה לעמך ישראל.

שבוע ימים זה ממש אלוהי
ללא טלפון וערוץ הכבלים
כאן לא צריך לברוח רחוק
ממס הכנסה, נושים וחובות.

בקיבוץ שמועה עוברת
למשה יש איזו גברת
שלביתה תבנית נכנסת
מביצי הלול.

ובעיר החליפה גברים מדי ערב
כסחורה העוברת ליד הסוחר
ובהקיצה בבוקר לא זכרה מעשיה
מי הביא פורקנה בליל אמש לשיא.

הגשם
את הכל שוטף הגשם
ארץ חרבה תצמיח לחם
צמאונם ירוו, אדם, חיה ושרץ

בשביל מסתתר לו התן
מיילל ואורב הוא לטרף
אל תלכי לבדך בגיא
זאבים ממתינים על הדרך

לאן תובילו הדרך
מלב המדבר הצהוב
לאן פניו של ההלך
ומה יביא לו יומו.

אחת בכל מספר שנים
עולים לכאן לרגל
מבטיחים הר שושנים
אפלו גם מדרכת.

במותי ספדו לי גלי הים וציפורים
חולות מדבר צהובים ונחלי מים
ספדו ואמרו כי קטן אנוכי
ומקומי על ראש העצים בין עלים ירוקים.

הרחוב עם ההמון
הצטרפו הם לפזמון
בשיר ישן נושן וטוב
שמהלב פרץ לרחוב.

נלחם כאותו האיש
שלחם בעוז ברוח
חרבה עודה שלופה
ואני לבי קשוח

לא נתנה אפילו רמז
שקרבה שוב סערה
על לבי הניחה אבן
שחצבה במו ידה,

קולה כזמיר ירקיע
ירטיט דלתות ההיכל
זמרתה לשמים תשמיע
מנגינות לבבה שכשל

אני שב לדרך ילדותי
אני פוסע בדרכי העפר
על השביל צמחו שיחים
הגבעות נותרו ביתמותם

ובאת בשער ועיניך רואות
חומת אבן עתיקה ודוממת
מסגד וצריח, טלית ותפילין
שוכנים הם יחד מכבר הימים.

אני חוזר מהתפלה
הכיור זועק שמים
הרצפה כמו מדמנה
שלא ראתה דלי מים,

על הבר כוסית משקה
לחייו הזוג לוגם
הוא מביט בשחור עיניה
היא אליו חיוך תתן

במסבאות נשפך היין
זורם כמים בין צוקים
היגון נשכח, עובר לו
עד בוא השחר שיאיר.

על הכר הונח ראש אימא
עייפה מיום עמל
הילדים על משכבם עלו בצער
מיום הלימודים והמשחק.

מזה ששים שנה
חיי היו כסרט
שבו פרקים חולפים
כל עשור הוא פרק.

הפרה רבצה בחום
גרה עלתה מפיה
יחמול לבה על האנקור
ואת החסידה השביעה.

הראשון שנחקר היה זה הדג
שנשאל אם ראה באגם שלדג
אך הדג מלא פיו במים
שתק ולא הוציא הגה יומיים.

אם לבבך
ממשיך עוד לאהוב
האהבה תשא דמותך
אל תוך הנשמות

כטלה מחמדי חיבקתיך
חום והלה נתתי לראשך
תינוקי היפה זה בגרת
כעת בן חיל לי יפה ונחמד.

ובים ספינה חולפת
פוסחת היא על הנמל
אנחת לבב נשמעת
הייתה פה פעם עיר נמל.

זקנה אל המזח מתקרבת
מבטה חובק נמל
נזכרת ביפו של ימיה
בנמל יפו הזקן והישן.

והיא יוקדת אהבה
שכמותה היא לא חותה
פזזה היא עם הרוח
במחולות התאוה.

כל בוקר בשעה קבועה
להסעה עולה ילדה
יפה כמותה עוד לא היתה
בבית ספרי בכל שנותי.

סודך, זה הילד שבלבך
זו האהבה שאתה רוחש
זה החיוך שאתה כובש
זה סודך השמור עמך.

חיכי אל קצפם
הנושא מערבולת
השועט לקראתך
לחבקך במימיו.

יום אחד
בשעות הצהרים
הים קרא לי ואגש
שאל, האם כחולים המים

אכלו ושתו עד פקעה קיבתם
ויין פטישים שתו עד שוכרה
הנחש הערום באשה חמד
ופתה את גופה בצבר שבשל

ההר הירוק לבש שחורים
עשן ורוח קדים
אש שרפה עלעליו הירוקים
וגזעיו אודים עשנים

אם יש גן עדן
קחי אותי אליו
אשק שפתיך בשפתותיי
ואשוב על עקבותיי.

פעמים רודפת הרוח הסוערת
אחר גלי הים הגועשים
הנסים על נפשם לחוף הבטוח
ומסתתרים בין רגבים לחים.

בלוש בלשו בעיניהם
פניו של זה המלך
אשר נותן בכינורו
נגון לתאוה.

והכותל עטוף באדרת
ליבו עופרת טבולה בדם
ממאן להשיב מזה דורות אלפיים
חש בסבל, שותק ונאלם

אתה אהוב, מיז'יאן וגם חמוד
צעיר ממני בסינתיין בדיוק
אתה שבאני וכבר לא בשבילי
אני כמו בניתה ולא משנה גילי.

בראשון שוכן ערירי שתמיד מנגן
באחר מתגורר הזגג שפעמים חלונות מנפץ
בסמוך מתגוררת ריבה תמה וענוגה
ובתווך מתגורר שיכור המכור לטיפה המרה.

אבק של כוכבים ועצב
ירדו קבין אל זה החלד
ושפעם ייכס עולם
כל החפץ, יטה יטעם.

ימים רבים כאלה
יפרחו בשדות החלד
ויצמיחו לנו דור
מלא תקוות.

על משכבי אעלה והמלאך יופיע
עטוף טלית משי ולראשו כתר זהב
נגע בידי, לחש הוא לאוזני
קומה עורה בני והבא את הבשורה.

גורלות נקבעו
בסדרי עולמות
כשנוצרה הבריאה
הם נחקקו לדורות,

החיות שוב נאספו ישבו לעוץ עצה
זאב ממאורתו יצא, וצב ביתו נשא
ישבו, החליטו פה אחד שהארי מלכם
בו ביום קשרו לו כתר מזהב טהור.

בית הקפה של לינדה
הוא מפגש של בטלנים
שנפגשת בו הברנז'ה
ובמיוחד עורכי הדין.

רצה לפגוש את המזל
שלא פגש עדין
שאל עוברים איה הוא גר
והם חרקו שנים.

קדרו ממעל שמי התכלת
רוחות עזות נושבות בלי הרף
תמה לה חדות היום
כי המטר בו יהלום.

היו ימים של עמל ויגע
בם העמל יצא לחרוש
איש כבוד היה ובן שפע
ששכר יומו שם בכיסו.

אני תולה מבט בשמי התכלת
ומישהו מביט אל תוך עיני
אני יודעת שהמלאך למעלה
זה הוא אשר סובב מעל.

בכל נמל חותם הטבעתי
שיזכר עד יום מותי
שמו אפילו לא זכרתי
וכמותו היו בכל הרציפים.

ההיסטוריה דרכה לעולם, לא צריך להוסיף לה דבר
עם קטן שעמד מול החרב, מול חרבם של מדינות ערב.

שם פגשתי את נחצ'ה
הממנה על העבר
שסינן מתוך הלסת
שוב מחר, אם עודך חי.

הוא זקן יפה עינים
שער ראשו הלבין מכבר
עסוק מעל ראשו בקיץ
ובחורף, הוא דב נם.

עם הנץ אורו של בוקר
ירד מטר של אש ותופת
וארצי שותקת ומוחה דמעה,

קציר העם היה כמוץ ברוח
תפילת כל חי הייתה לריק
קורבן העם נשב עם הרוח
אכן סר העם מדרכי האלוהים.

עמדה ברחוב וקראה לי
ואני בדמותה לא מבחין
נגשה לקראתי וחבקה לי
נשקה ולטפה את לחיי.

אותי משכו זוג עטיניה
השופעים במלא אונם
לשים ראשי בין חמוקיה
וללגום כוס אהבתה.

אל תמתיני שהשובה
צאי ומצאי לך אהבה
פז ופנינים לא ישיבו
את לבי מהמדבר

איש המדמנה הוא
אוסף האשפתות
בבוקר פוקד הוא
פחים ועגלות.

השאירי פתח לתקוה
בין לבבי ללב עלמה
שזה היום נפשה מרה
ושנאתה בוערת.

זה ספור ישן נושן
על בת קבצן נתין למלך
יפה היתה כשמש אור
לבה תמים כשה בן יום.

בחופן ידה צדפים היא אוספת
מבטה אל גל הנושק גל
אולי שפתותיה ישק דג המים
ואולי מי הים יצרבו לשונה

בראותה דמותי קרנו פניה

הישירה מבטה לעבר עיני

הנידה ראשה כאומרת סלחתי

ובזווית עיניה בצבצה הדמעה.

החולפים על פניו חדו חידה
האם הסב גלמוד וערירי
ומה ישב בכל יום בדרך
לבו עגום אך עינו מחיכת

אני בן עשרים וז'ינה פחות
זוג אוהבים שרוצים לבלות
תמיד ברגעי ערגה ותשוקות
נצבת הסבתא של ז'ינה בדום

הוא הניף דגל אדום
מול חלון הבית
בו כתב שהוא אוהב
אותה כמו השמיים.

עוגב עתיק נותן קולו
מלטף את פני הרחוב
קול הזמיר עולה מגרונה
השר שירי עצבות ושכול.

שבעים נשים לו לסולטן
הגר בירושלים
ארמון גדול לנשותיו
אותו יפקוד כל ליל.

אניח ידי בשערך
אפרום תלתל ממצחך
אמחה קצה דמעה
שמעיניך היא זלגה

נמו ההרים והבקעות
נם ונרדם היקום, ועלטה בכל תהיה.
אט אט כיסו עננים את השמיים
ניצוצות וברקים ישלטו באוויר

את שעלית מהגיא אל ההר
לגופך שמלתך ואין יתר
עצובה ומרה בנפשך התמה
חצויה שסועה ומבותרת.

בהנץ אור החמה
יביט לי בעיניים
כמבקש הוא מחילה
ועף פרש כנפיים

היה מי שכתב על העיר המוזרה
היה מי שבכה לאור שברחובה
היו שצחקו לעיר המוזרה
שהאושר בה, שוכן בכל סמטה

אמרה מלה שמובנה
נתן לחלוק לשנים
האם יסכים להתנשק
או לעוף לה מהעיניים.

אחרי המרד והריב
שכנע הפרד את האיש
שיאסוף גם קני חטים
וכך כולם יהיו שבעים.

בבוקר עת קץ
ותאנה על חלציו
פקח את עיניו
והביט בעצי הגן,

הוא לא ידע שהוא שחקן
על הבמה של העולם
ספור חייו נכתב בעט
שיצער כל לב חונן.

דע לך
שהצל לא עצל
הוא יהלך לצדך
עד כוחך ייחלש.

אני יודעת שזנחת
לבה לאנחות
אהבת עולם הפקרת
כשעיניך באחרות.

ובקץ אשמורת הלילה
נותרו בנפשי התהיות
תשובת התוגה בוששה לה
ושפתי נותרו יבשות

הרווק הוא בנו של קורח
כל חפצו, בא בלי טורח
השני עמל כמו פרד
ושכרו, מספיק עד ערב.

מי יאמר שסופה משתוללת
מי ילין על היופי הלז
לראות נירות במרום היבשת
עם הרוח עפים בחלל.

לכל אשה ימכור תכשיט
זיוף שובה עינים
עד הגיעה לקצה הרחוב
נמס הוא בידים

אחת בקשה שמלה לערב
השניה קנתה תחתון
לשלישית אזל הכסף
ובקשה לרשום כחוב.

לפעמים
בעולם הזה
הכל חולף ומשתנה
ולא כדאי בו לקנא

על דלתי נקש שוטר
שאל היכן שושנה
שנעלמה לאור היום
ואין איש היודע אנה,

מבוקר עד ערב ירקוד הוא ללחם
הבמה היא ביתו האחר
אם זה גורלו, של רקדן כה ידוע
מוטב לו כי לא ייוולד

שמש במרום תלהט, הרי גליל צורבת
חרציות ראשן צהב, פניהם אל זיו אורה
גדי יינק חלב אמו ועיניו במאכלת
לעולה יובא בראש ההר, לפני אדיר הדור

הגשם שטף את פני הדרך
ומחה את עקבות רגליך
אתורה, ואולי אמצא בדרך
צפור אשר תוביל אותי אליך.

כשמורתי ניצבה כקרש
תוחב מראה בסנדלים
ומתקרב אליה חרש
ולה מביט בתחתונים.

בעיר האגדה פוסעות רגלינו
ידי אוחזת בידך הענוגה
פוסעים לעבר תא חלומותינו
ליום שבו האהבה נולדה.

סובבתי ברחובות ילדותי
ואין איש אותו אזכור
בכולם נגעו השנים
האחרים אינם שבים

השיר יושר לכבוד הליל
הפורש כנפיו על העולם
בגלימתו יעטוף שמים
המצפים לאור של המחר.

על הכורסה מולי רובצת
כלבת זאב מנומנמת
לה כל בוקר בא לישון
ובלילות תנבח תשמור.

אולי איזה ניצול, אולי איזו גוויה
לכך קיוו ההורים, כך חשבה האומה.

עיני רואות ילדה זכה של אמא
טובלת באגם גדוש דבש טהור
דמותך מול עני חולפת
בכל שעה ובכל רגע .

הראיני סומק לחייך
גלי גומות החן
אותן נשקתי בלחייך
בליל אהבה סוער.

אימא,
איך אפשר לשוב לימי התום
אל ימי הילדות המלאים בחום
להסתתר בין קפלי שמלתך

זה האיש המביט
אל עינך בחושך
הוא אביך ילדי

הים הסוער חדל מלגעוש
אסף את גליו ונסוג לאחור
סרטן יצא ממחבואו לשוטט על החוף
שמים כחולים, ואורה תשרור

מעבר לחומת הזיכרון
יש מקום שבתוכו ישכון
תא האהבה שלא נולדה
וממתינה לבוא יומה.

ואני לך כפתיה
משיבה בלטוף וחום
מנסה ללקט אהבה
ובידי חופנת רק חול.

כי ביום הזה יכפר הוא
כל עוונות עמו ימחלו
בחיל ורעדה יבקשו
ובפני בורא עולם יתחננו.

זה ענין מאוד נורמלי
שהמצב מרגיש לא טוב
תמיד אחרי סוף שבוע
מופיע לו מר יום ראשון

יש יאוש ויש שמחה
בתוך כיס מכנסיך
הכנס ידך ושלוף שמחה
והשאר יאוש גונח.

נשמת השטן נאנקת
עם עצמה מתקוטטת
ובתוך תוכה נאבקת
בסוף האור ימלא והיא מובסת

בקור יקפא לב הילד
רעב יגסוס עד למותו
סר בעם החן למולדת
הרוע ישלוט בכל רחוב.

נותרה עוד אהבה בזה החלד
נותר כאן חיוכך שובה לבב
אך הגעגוע כאן חזק מאלה
שלחי חיוך מתוק שלא אשכח.

צליל המפוחית
יתן קולו לרוח
יסחף מהמדבר
צלילי אבק וחול,

בוא ושב בשדות חיי
המוריקים רק שכול ודמע
רותה ארצי ולא ממטר
נהרות גדשו שפתם בדמע.

אבוי לצפניה המסכן, כי אין כלה עדיין
שם ראשו בשתי ידיו ועלה לירושלים
שם ליד ככר העיר, ציון מלאה בבנות חמד
מצא אשה מצא לו טוב, ושב חובק הוא ילד.

זה אני
אשר צם ולבי מתענה
סוגד ליופייך ודמותך
מצפה שתאמרי לי היום

זכור שטרם תמה
האהבה מן התבל
תור בני אחריה
פן אותך, היא תאבד.

הוא האור בעיני
הוא תכלית כל חיי
הוא שוכן בקרבי
מינקות הוא אתי.

זוג נשמות יצאו לטיל
האחת עצובה השנייה תחייך
בא הליצן וצבט בישבן
עד שפניהם חיכו מעצמן.

מרכבה תדהר למעלה
המלאך משקיף מעל
ילד קט נוהג סוסיה
והוא דוהר אל החלל.

ההמולה רבה בקן
אשר בחצרי
גוזל קטן רגז רטן
כי יהב בם השים.

זוג שיכורים
ובקבוקון שיכר
ישבו בצל העץ
ושתו הם לשוכרה.

ביום רטוב וסגרירי
קפה היית מוזגת
בשקם מצופים תקני
ובפינו את נותנת.

בא המלאך אל העיר, והעיר אפלה
והמלאך, חציו אש וחציו מים
גופתו, כארי שסועה

בלילותיו חולם כי היא עודה נצבת
מעל גופו הנם ככלה בליל כלולות

חזיון עצום ורב
שקוע בעומק זכרוני
אני את והיא
משולש שוה קודקודים.

בבית מרזח נדח
בפתחו של נמל
יושב הגבן ולוגם,
לו רטיה שחורה

אפל החלון בו נצבת
התריסים מוגפים מיני אז
אבל החיוך שהשארת
הוא אור יקרות במרחב.

שני הברנשים
מרקדים עם חתיכה
אחד מדביק לה שטר
השני רק נשיקה

מה לך ילדה
בוכייה ועצובה
דמעותייך נוטפות
כמי נהר

לפתע זקנו כולם
ואין איש שיאמר צעיר אנוכי
לפתע פשטה השיבה בשערם
והצעיר באדם בשנת איתנים.

והחמה בענווה וברטט זורחת ומפזרת אורה
כגוש זהב היא חולפת ברקיע הכחול
אז שוכח כל חי הנחה ויגון.

המטוסים המריאו בלעדיה
וכשנחתו היא לא על המסלול
הטייסים אמרו שהיא בינתיים
נשארת שם עד סוף אלול.

רד כוכב אלי לחדר
שכב לצדי על המיטה
ספור נשמע עד נרדמה
אני ואתה עד המחר.

הוא החבר הכי ערמומי
חוטף מידי כל שאביא
אני מזדעק ודולק אחריו
ובועט ברגלי במרכז אחוריו.

עם שחר בתפילה
מודה לאל נפשי
שהשיב לי את חיי
ונטע בי את כוחי.

אלך בדרכי
והיום שופע
גילת לבי
מתוכי תפרוץ

אהבות רבות רקמתי
בתוך חלומותיי
חוט משי בן נתתי
שיהיה הוא לסימן,
כשמחלום הקצתי
והן לא לצדי
על הכר הבחנתי
בשרידי זה חלומי.

מול לבה הרחב של אשה כרחב
לבבות המרגלים ימסו
ויביאו שמועה לאחים במדבר
ובאזני יהושע נלחשו

היה זה בחיפה
בחוף בת-גלים
בין גלי הים
לבין זוג הפסים.

כשהאושר בי תחמוק דמעה
ותאסוף דמעתך מן הפנים
אני ואת נצחק קמעה
ונתלה מבט בכוכבים.

הערב בא אל קצה הבר
ברנש שכור שלא מזמן
לגם כוסית ועוד כוסית
עד שרוקן בקבוק של ג'ין

פרי הדר צבעו כגזר
ממתין עתה ליד קוטף
שב אלינו שוב החורף
במעילנו נתכרבל.

אשוב עיף מדרך
ימים רבים ארכה
אשוב אותו הילד
שנטש ברתיחה.

אמור לי חבר
אתה אח וידיד
האם נעלב
גורלי הותיק,

על חוט דק באויר
שלל גונים וצבע
קשת רום במרום
חיכה לנו לפתע.

עשרים שנים ידעה מרות וסבל
אורות עיניה דעכו גם כן
הצחוק פרח מדופן שפתותיה
עד נזקקה ליד רופא מומחה.

אז בואו ידידיי
אליי לכוס של יין
אני אביא כוסות
אתם בקבוק שכר.

בואי ונרד כאן במשעול הצר
במשעול בו חובקת העלטה אותי ואותך
אולי בה אורב המלאך
אולי בה את דרכינו נמצא.

בוא נהלך
בשבילים שבגן
שיר לי שירים
ששרת לי אז

בחלום את לצדי
חובקת את תא לבבי
החום מאיץ נשימותיי
זעה טרפה את כל חושיי

מי הלוחש לרוח
מי המוחא לה כף
מי המחיך לרוח
שפורעה שערותיו

אפנה מן השער, אברח מהעיר
לא אשוב בשערה
ורגלי לא תדרוך רגביה

כל בוקר יברך
את אשתו רחל
יישק הוא לידה
על עוללות ליל אמש

החמור נתן עינו באתון המהלכת
מגבו נער את בן ישי האדמון
האתון חיש שמטה את בלעם אל הדרך
ויצאו שניהם, במחול אהבות

לא יכולתי עוד לסבול
ולה סטירה החטפתי
לעיני כל הילדים
ונסתי כי נבהלתי.

דור לדור יביעו אומר
לשתיקת שמי מרומים
בארובה זקופה כתומר
חסידה עם גוזלים.

והחלום פשרו נקשה
עת יפקחו עיניים
החץ ננעץ בלב אוהב
מלב בוגדן זב מים.

תרועה רמה תביא הרוח
מתוך הגיא אל הרמה
בקני לבה תשרוק הרוח
והיא תיתן בו מנגינה.

חצי ממני מתהלך
לאן, לשום מקום
חצי ירח אדמדם
משקיף בי ממרום,

בלילה אפל נמה יונתי
נשמתה כמלאך גופה כפנינים
להקיץ לא הקיצה משנת הישרים
נתלשה כאיבר מגופי.

בנעילת שערי שמים
בלבי חיל ורעדה
מסרב לעצום עיניים
עד יום קדוש חלף.

תשמחי בת עניים
החתן בן עשירים
בכיס אביך מונח המוהר
והוא שק דינרים.

הנה עולים
זוג כוכבים
פניהם שמחים
הם נישאים,

על מה תזדקני אחותי בת ביתי
כבר כבה האור בענייך
עתה את בשנתך השלושים
ובחיקך נושאת בתולייך.

אצא לי לטיל
עם שכנתי הענוגה
ביער הירוק
הנמצא בקצה שכונה,

ים סוף הגועש שוב נרגע ושתק
במימיו מפליגות הספינות למרחב
מלחים השטים יחייכו למייצר
כבוד והדר יתנו, לסנפיר וטיראן.

ובערוב היום
היא כסות ומגן
לנשמת האדם
בדרכה אל האל

אומרים שהוא לא טמבל
כי אם שחקן במה
כל תעלול שיעולל
עושה הוא בחכמה,

אם בא לך
להציץ פתחי גן עדן
ולפגוש נהרות מקדם
הזורמים וחורצים אדמתם.

באוויר ריח העשן נמהל
בריחות יסמין ועשב בר
שב השקט וכבש לילו
שב הרחוב לקדמותו,

מי ייתן בשעת חצות
זוגות יצאו שלובי זרועות
זר נרקיסים ביד אחת
ויד שניה בבת זוגם.

לטפס על עץ
יובב היה חפץ
כמו יותם השובב
רצה הוא לשחק.

עיניי קוראות ליופייך
המסתתר בפרגוד האלים
חבוי מפני החמה
נסתר מירח וכוכבים.

אל תאמרי לי שחלמת
ואני שלך
בואי נשתה כוסית שיכר
לזכר שחלף

ביומי אני סובב
והמחנק רובץ בי
בבדידות יומי שוכן
זה מוזר, אך טוב לי,

אמש נשקו שפתיך שפתיי
כנשיקת הרוח הסוחפת
בנשיקת הפרדה שנשקת
חשתי כנשירת עלי שלכת.

הורינו רעמו, רבה הייתה תחינתם
ואנו אטומי אוזניים שובבים וצעירים ברוחם

זה לא אתה
אותו הילד
שבבוקר פנים החמצת
ובערב המתוק בילדים.

ים האכזבות
בו דרות תקוות
רחוק מלהושיע
את שחפץ לבו.

בשבעה מינים נתברכה הארץ
חלב ודבש זבים, כנהר גועש
בה תאנה, רמון, תמר וגפן
תנובת הארץ הם, מנחה לאל מרום

בני הצעיר התדע
אמך ביומה נעצבת
דמעתה בלילות גולשת
וכר ראשה רטוב ולח

בנשור שמלתך נגלו אבריך
שקופה בטנך וקרביך הומים
בפונדק קטן הטמון בנימייך
פרי אהבתך קורם עור וגידים.

אוי לו לירוחם עת בא הבוקר
אוהלו נדד למרחקים
מולו ניצב חייל מצבא המולדת
לפנותו אל ארץ מבטחים.

משכון אבי נתן לי
לשמור באמתחתי
אותו אוריש למכרי
בהגיע יומי.

אקרוץ אל הבנים
שהמתינו לי מאמש
למשוך בצמתי
שיד אמי קלעה.

יש ניגונים
על מיתר שפוקע
ומותיר מילותיו
בתוך לב שברירי.

ויש עננים שהובלו מהחיים, לשכון בשמים
והם ימטירו דמעות על הארץ ואין עוד צורך במטר

ילדתי הקטנה
לא חטאה מעודה
ליומה היא נולדה
ללא אב לצדה

למה נטשת
ביתי בכעס
ומדלתי תחמוק
בלי שלום ובלי מלים

כבר לילה, אנפה ממעופה חוזרת
אל העץ, אל הקן בצמרת
במקורה זרעונים היא אוספת
לגוזליה, שבקן

לקחו מהנצרך את שהוא צורך
נטלו מיתומים ואלמנות כספם
לקחו את המעט שראו בחייהם
הבטיחו להחזיר אך אזל מידיהם.

מה כוחה של מלה
המביעה אהבה ורוך
לשלום,אחווה ורעות
ולאהבת אמת בין הלבבות.

חרש חרש מן המים מנגינה עולה
נערה שחורת עיניים לבדה הולכה
היי בובה מותק מהיכן לכאן הגעת
עונה היא במתק שפתיים, ממרוקו באתי לכאן

מי למחילה
או מרפא בא לבקש
מי לממונות
או בכלה לבו חפץ,

הייתי משחק בארגז החול
ומתנדנד בנדנדה הלוך ושוב,
הייתי בם נוגע
כבחלום התם עם אור

את שירי כתבתי
עת השחר עלה
לבדי על המרפסת
מול כוס הקפה הקטנה.

קוף קטן חיך לי
הושיט לי את ידו
בקש ענב ממני
נתתי לו אשכול.

שלח חתול מבט אל על, לכלב הוא חייך
טפס מיד אל ראש העץ את הכלבלב חבק
על גבו נשא אותו וחיש ירד אל החצר
חיבק, ליטף את הכלבלב ולמדו גם ליילל.

הבת נבהלה מחתן כבן תיש
זקן לו ארוך ונרגילה ביד
אותה הציג לנשותיו שבבית
והיא השביעית שקנה בעיזיו.

בלבי פגיון נעצת
ובאש עיני נקרת
גופי בליל ידעת
ולזאת לא תתכחש

כל העכברים יוצאים בלילה
אל הרחובות שטופי הזימה
הם מתעוררים כשהחמה די לה
ומבקשים לפגוש בטרף קל

כזיו החמה
שנונה את ונשגבת
את אהבת חיי
היקרה מכל תנובות

היא שרויה באפלה
ראשה עוטה שריון וצפורן
מגיחה מהחור שכרתה
לחלל מבשם בקטורת

עקרתם מתוכי
ימים עשנים
ונטעתם במקומם
גן של ורדים,

בתוכי סובב
יונק מדמי
מאדום ללבן
יהפכו הוורידים

אתה בי מאוהב
מלטף ימי כרוח
טועם את אהבתי
וצמא לעוד קינוח,

עיניך יוקדות ביומי
ואני כמהה לקרן אורם
אם יש אהבה בנשמתי
היא האהבה לחיוך שבך.

אתה הר כרמל
בבראשית נטעוך
לראשך נביאים ימלטו,
ההר הירוק

והנה חש אתה
כי הלב זה שהולם
זה האות לחיים,
אתה חי ונושם

ביום סגריר
כשבא לי לאהוב
אשלוף תמונה מהאלבום
בה מבטך עולה וצף

החיים ההפכפכים היו יפים
עכשיו רובם שחורים,
מתון פוצע בכיס פוגע
והחיים הפכו קשים.

אך החיים יפים יותר
גם אם אזל הכסף
החנוני הוא בנק לכול
בו אין רבית ונשך

לאבא פסטילו הלב פיסיריק
ורוצה אסתריקה כאן ליד אני
לא נשארת זמן והעולמי אכזרי
בואי נשמה מאבא ואמא כבר הולכים.

מהלכת עם עצמך
ואתך הולך הליל
בתוכו הוא מתפלל
ואת יודעת.

העלילות בו מרובות
כיצהר זכות הן וברות
כבוד והדר יעטה ראשה
של האישה, שבם ידה,

פעמוני הסתיו העירו
חצבים מתוך שנתם
ברוב תפארת יעפילו
עם פריחתם הלבנה.

חתול שחור בקר ביתם
קולות חדווה כבר אין
הוא צועק והיא עונה
קולם עד השמים.

בכל בוקר גוגל מוגל
שתה בהנאה
קולך יקרא באושר
כמו שופר תרועה.

אם בגלל הרוח
השער פרוע
ומצב הרוח
החל להידרדר

אתה נוהג ומאכזב
ולהורים זה די כואב
שבנם שכור וגם נוהג.
אותך גדלו עד תתבגר
למדו אותך מנהג יפה
שהנוהג כלל לא שותה.

כשתגיע השעה
אלבש את כסות אהבתי
אפסע לאורך השדרה
שנון וחד בבינתי

אם ארי ישאג וקולו ירעם
איש לא ירא ואיש לא יחטא
אם ארי שיכור ראשו, וגופו יגעש
אין עוז בגובו ועריה יתהלך

בים הגדול ספינתי חותרת
למרחב הגדול שמעבר לים
שם העצים העבותים, בשלכת
ורוחות אביב עזות עולות מהים.

נקישה כמו לחישה
והדלת נפתחה
מולי היא עמדה
מבטה מלא חמלה

בא היום ובן מצווה יהיה
רק אני לצידו, ואב לו אין
למי יודה על שבא עד הלום
לאמו, שהיא גם האב בעולמו.

לבי בלבה נקשר מקדם
עת שלחה לעברי חיוכה המתוק
לי זו אהבה החוצה דת ולאום
לה זו אהבה מהמבט הראשון.

בהיותי עדיין ילד
לעמלי אצא כל בוקר
למפעל שבו רק מנסרים,
מבוקר עד הערב

יוצר הים בגאונו
דגה תן בימים
נהרות גדושים במים
חיים, צלולים, זכים.

בסולם שיורד מהשחקים
מלאכים לבנים יורדים
ומלאכים ורדרדים עולים,
ואני עומד ומתפלא

עיני ילדי כבו מזמן
בהזיות נפשו מהלכת
יבוא מלאך ויגאל מיסוריו
וישוב כפרח, מול חמה זוהרת.

אך עד שובי מדרך
קלעי צמות ראשך
תני פוך בשתי עיניך
תהי יפה ובת חן.

איש שחלף מימינו
זכרונו בלבנו נותר
הוא רשום בספר חיינו
השיך לימי העבר.

בידך אניח פרח
ברחוב כבר אור ניאון
הגיטרה כבר מנגנת
בפנה בקצה הרחוב.

נגן לי מיתר
נגן שיר עצב
נפשי צמאה קולך
נגן בה מנגינות

ואשיב, כי היופי נמצא היכן שנלך
בהר המושלג ובירוק שבעץ
במדבר הצהוב ובארי השואג
ויש גם הסובלים בפנות התבל

בתי נערה יפת עיניים
לבה נושא סל אכזבה
מאהובה שחור העיניים
שזה עתה, מהארון יצא.

זה הוא שיר הלל ושבח
לאיש שמן ועב בשר
שיכל בשתי שניו
לגרור קטר רכבת.

סבתא את אמי לימדה
להכין לי לביבה
זה לכבוד חג הנרות
הקרב ובא היום.