|
תומר(שון) הגיע לעולם ומיד עזב. אז הבין שאין ברירה
ולא הכל רע, ולכן הוא פה. מידי פעם הוא משחק דוקים
עם גמלים אסייאתים.
הוא גם מלחין מנגן וכותב שירים וסיפורים, אבל זה לא
מעניין כמו לשחק דוקים עם גמלים אסייאתים.
יש שיאמרו שהוא מושפע מהרבה סוגים של יוצרים
ויש שיאמרו שאלביס חי.
אני, רק מקווה שתהנו.
המערכת המליצה על:"ניקיון ברפת", ו-"ים של
אפשרויות". תודה מערכת!
"בוא מחר לפארק הציבורי ברחוב בן גוריון בשעה ארבע אחר
הצהריים. נדבר שם עוד", הוא אמר, חייך שוב והלך.
"למה שאני אבוא?!" צעקתי אליו, בעודי מותיר את קובי ואת שאר
המסעדה המומים.
|
בתוך קרקס העיר הגדולה, באמצע הכיכר המרכזית, יושב ליצן. הוא
מניף לאוויר בלונים, שר שירים, אבל חיוכו עצוב. הוא לובש חולצה
שחורה, מכנסיים שחורות, פניו צבועות לבן, פיו מרוח בשפתון שחור
המראה שהוא עצוב. שיערו ירוק ועומד.
|
התחלתי לברוח. זה באמת היה שינוי מרענן, הרגשתי שנהפכתי
לאקטיבי. באמת לא הזיק לי קצת ספורט.
|
אז למה לא לבכות בעצם? אלוהים יודע שיש לו את כל הסיבות
שבעולם, למרות שהוא לא מאמין באלוהים. חברה שלו עזבה אותו, היא
אמרה שהיא צריכה להיות עם עצמה קצת (הם בסה"כ היו יחד
חודשיים), העיפו אותו מהדירה כי לא שילם שכר דירה...
|
עידו באמת היה בן אדם שאהב את המדינה שבה הוא חי. אם פטריוטיות
היתה מוצר, עידו ללא ספק היה היבואן שלה.
|
השמועות עליו יצרו לו תדמית של אדם אפל וחסר רחמים.
|
השמש התחילה לרדת, היא מחזיקה את היד שלי, שנינו מתבוננים בנוף
המזויף הזה שמנסים למכור לי בבית חולים, בתוך החדר הקר והלבן
הזה, עם הזקנה שצורחת מכאבים לידי, וסוף סוף, הראש שלי נקי.
|
לא נשאר הרבה מערכת הטיפוח העצמי שהוא הביא לה ליום ההולדת
שלה. מעט מקרם הידיים, ועוד סבון אחד שהיא כמעט לא השתמשה בו.
למרות זאת, היא דחפה גם את הערכה למזוודה, יחד עם מכשיר ייבוש
השיער, ומספר מגבות בצבע לבן ותכלת.
|
באותו יום לא הרגשתי מיוחד. אין רמזים ברורים מדי לדברים כאלה.
|
אני יושב על כיסא תעשייתי מאוד, בנמל התעופה, ואני רואה אנשים
ממהרים, אנשים שהמטוס לא יחכה להם, אנשים שנשכבים על הרצפה,
אנשים שיודעים שאין מה למהר כי הם הגיעו ארבע שעות מראש,
ואנשים כמוני, אנשים שמחכים למישהו.
|
מי כמוני יודע מה זה אומר להיות לבד. בסופו של יום כולם לבד,
עם כמה שכולם נמצאים ביחד.
אני גדלתי בתחושה, כמו שתמיד לימדו אותי, שכולם מיוחדים. כל
אחד הוא מיוחד בזכות עצמו, אבל במהלך השנים, אני מבין שדווקא
זה הפוך. אולי כולם לא מיוחדים? כל אחד הוא לא מיוחד ב
|
כמה פעמים יצא לכם להכיר את היצור שלכם? דעו לכם, זהו אחד
הרגעים המרגשים בחיים. לפני שבוע אני היכרתי את שלי, ממש
במקרה. חיכיתי לאוטובוס בתחנה, כשלפתע הרגשתי דפיקות בראש.
|
זה לא פשוט להתעלם מעצמך. להתעלם מהצרכים שלך, מהרצונות שלך,
מהתקוות שלך, מהכל. זה דורש שנים של אימון, השקעה ורצון. אתה
צריך לעבוד קשה, ולהתמסר לטובת הכלל.
|
הוא לא היה רגיל לכתוב. זה בטוח. אבל האמת, הוא התחיל לחבב את
זה. בדרך כלל הכתיבה היחידה שהוא עשה הייתה פתקים לכותל וגם
משם הוא לא קיבל ביקורות טובות...
|
אתה יושב בבית ושותה. שותה עד שהמוח יישכח את כל מה שקרה. עד
שהחושים יתערבבו אחד עם השני ותוכל להרגיש רגשות בצבעים. אתה
מכיר את התחושה הזאת, אז כשהיית בהודו וניסית כמה דברים, אז
הצלחת לשכוח. אבל היום, ומחר, לעולם לא תצליח לשכוח.
|
באמת שאין כמוני. אני יודע, אני פשוט טוב. הרזומה שלי מדהים
ואני מרגיש מצוין. בתחום שבו אני עוסק, עוד הרבה עוסקים, אבל
ללא כל ספק, אני הכי טוב בעסק. התפקיד שלי הוא להצליח. ותאמינו
לי, אני יודע מה אני עושה.
|
כולם יודעים ששמעון אוחיון הוא בן אדם פשוט. אפילו אני יודע את
זה, ותאמינו לי, אני לא יודע הרבה דברים. אני ושמעון גדלנו יחד
בקיבוץ, וגם שם הוא היה בן אדם פשוט.
היינו יושבים ושותקים. ביחד.
|
כבר הרבה זמן שיוצא לי לשתוק עם עצמי. לא לומר אף מילה. לפחות
חצי שנה אני מנסה לא להסגיר לעצמי פרטים שיפלילו אותי. הרי זה
מאוד מפחיד להודות בפני עצמך בכל הטעויות שעשית, ואלה שעוד
תעשה. במיוחד כשמסביבך אנשים רק דואגים להזכיר לך כמה טעית.
|
אני אמצא את הפיל הורוד שלי. אני יודע. גם אם זה יהיה הדבר
האחרון שאעשה. בתוך ג'ונגלים רחוקים בברזיל או במדבריות של
מצרים, אני אמצא את הפיל הורוד שלי.
לא מאמינים לי? ת'אמת? לא צריך.
|
"למה שלא תסתכל על זה אחרת, יש עוד הרבה דברים שתוכל לעשות אתה
יודע..." אמר לי חזי, בעל הפאב מעבר לפינה. חזי לבש את אותה
חולצה שהוא לובש כל יום, באותו הצבע, עם אותן הדעות.
"זה לא שאני לא רוצה חזי, אתה מכיר אותי כבר כמה שנים? חמש?"
אמרתי וליטפתי את כסא העץ
|
רוח קלילה נשבה. ידעתי מה הולך לקרות. המשאלה שלי החלה להתעופף
ברוח, לעלות למעלה ולעזוב. לא הרשיתי לזה לקרות. אני לא מאמין
שמישהו דואג להן למעלה. הם סתם עפות להן, המשאלות. לדעתי כל
המשאלות של כל האנשים עפות ללא כוונה ברוח, פוגשות אחת בשנייה,
מחליפות חוויות
|
בחברה התובענית של היום, אתה חייב שיהיה לך איזשהו סוג של
תסביך. או שאתה מגלומן, או שאת נימפומנית, או שהיא סדיסטית, או
שהוא עם תסביך אדיפוס(לא עלינו).
|
בוקר. מדליק סיגריה. לא פותח עוד את העיניים. רוצה להרגיש את
השריפה בגרון. השמש מכאיבה בעיניים. מזכירה לי לחייך.
שותה קפה. פותח טלוויזיה. חדשות. פיגוע. הולך להשתין. חוזר
למיטה. חושב על איך לפתוח את היום.
אולי עדיף שיישאר סגור.
|
שתיקות מביכות אותי. האמת, רוב הדברים מביכים אותי. אתם יכולים
אולי לחשוב שמבוכה היא דבר שבשגרה, זה קורה מידי פעם ולא צריך
לעשות מזה סיפור גדול, אבל הנה, החלטתי לעשות מזה סיפור.
|
אולי אני מגזים, אולי לא, אבל מה שבטוח זה שאין מה לעשות. בכל
דרך שתסתכלו על זה, אין פתרון.
|
מתוך קווים שעל הקיר,
הרכבתי דמות,
והיא תהיה לי למשמר, לחברה כשאזדקק
|
איכר עצוב, זורע בדמעה ומתייפח,
מביט בשמש השוקעת, לעצמו שוכח.
|
ערגה נפשי לחיוכך החם,
חיוך ממיס כנר שעוותו
|
כתמי דמעות אשר זלגו,
והתייבשו, דעך כוחן
|
תווי פניך היפים,
הם לי כמנגינה,
המתנגנת לעיניי,
ובהן מתעתעת.
|
במכחוליו צייר אדם,
את כל חייו.
|
וארים את ספר חיי,
כריכתו הרכה, אלטף
|
אחרי אשדוד, ממש ליד אשקלון,
בתוך השדה, בין עצי הרימון,
כבכל יום חדש, כשעולה אור ראשון,
מתייצב האביר הכחול ועוטה על עצמו שריון.
|
בתוך שלולית אדישותי העכורה,
הצבתי עלה תקווה צהוב
|
לא זוכר
מה קרה אתמול
שאלות שאסור לשאול
מתעלם
כבר לא יכול
|
בחדר חשוך עם נר דולק,
עומד ליצן עצוב על חוט לבן
|
וכשהאור כבה
רחש עטף את גופי
|
שורה אחת על דף
נוטפת מחשבות
|
ערפל עליי אני עיוור
את לא לידי וזה חסר
תגידי דבר, עוד לא מאוחר
את שם לבד
|
מחשבותיי נודדות לעכשיו,
ושלווה מעוררת מתפשטת כמים
|
|
|
הדבר היחיד
שאפשר לעשות עם
ספר זה לקרא.
עם טלוויזיה
לעומת זאת אפשר
גם לרקוד.
שלחופה מודרנית. |
|
