|
עמית לביא, יליד סתיו 83'.
הדברים האלה, שזזים כל הזמן.
גיליתי שאם מסתכלים עליהם מספיק זמן, אפשר לשים לב
שהם מתווים ציורים קטנים, יפהפיים, באוויר. והציורים
האלה הם רק חלק מציור אחד, עצום מימדים, מדהים
ביופיו, ציור אינסופי שכל כולו טוב.
שמונצי פרועיירבאך היה צייר מוכשר, לפי דעתי. אני
אוהב אותו, ואני אוהב את הקווים שהתווה בחיי. אבל
שעתו חלפה כבר, ופינתה מקום לציירים אחרים. אולי
יקום יוצר אחד בבמה חדשה שימשיך את פועלו המבורך של
שמונצי, אולי לא. כרגע לא. לכל המגיבים, המנויים
והמעריכים (כל השלושה...), תודה רבה על פידבקים,
ביקורת ואמפתיה (ספה, תה, הדגים...).
אני לא מוריד אף יצירה מהדפיוצר הזה, אע"פ שאיני
מזדהה עם רובן. הן עדיין פתוחות לביקורים, אך בבקשה
זכרו: האדם שכתב אותן התקדם. הוא טוב יותר עכשיו.
עצב הוא לא מטרה וגם לא אמצעי ליצירה, הנצחה של כאב
הפרידה או הריחוק מאלוהים או מאשה לא אומר שצריך
לוותר עליהם, ואם אומרים שיהיה טוב וסבבה ויום אחד
נשב על חומוס בדמשק ונצחק על כל זה - זה באמת יקרה.
להתראות.
כשהגיע קרוב לדירתו השליך את בדל הסיגריה לאדמה. הוא איבד את
התחושה בידיו, ואמר לעצמו שגם לאידאלים יש גבול. אפילו
לאידאלים, אמר בקול רם באירוניה, אבל לא צחק. על נסיון הברחת
החיוך הוא כבר ויתר מראש.
|
הוא עוד היה בחדרו כשידע שלא יוכל להשאר. אמו שאלה לפשר
עיקובו, ומופתע- אבל לא מספיק- ביקש כמה רגעים. מזג האוויר לא
היה קייצי, אבל הוא מצא את עצמו פושט את החולצה החורפית שלבש,
כמעט מטיח אותה, כמעט בכעס, על המיטה, ובמקומה מוציא חולצה
קצרה, דקה, ולבש אותה על
|
זוהי אינה פרוזה,
זוהי אינה שירה.
זהו תיאור חי ובועט של כאב
שלא מניח לי לבעוט.
|
הוא הכיר את קולו של הגבר שהפנה את המתקשרים לכל אחד מהתאים
הפרטיים של כל אחד מהשותפים שבדירה. תאו של בנו היה האחרון בין
הארבעה, והוא נאלץ בכל פעם לחכות שיגמור עם תאיהם של הדיירים
האחרים עד שיכול היה להפנות עצמו לתא של בנו.
|
ניקח צמד בני עוולה, ונניח אקדח בידהם. לאחר מכן נוסיף את
עצמי, עמית הקטן, בפתח חדר המלון שלי. אי שם בגבעתיים הרחוקה
והמוגנת נניח את רחבעם זאבי. כעת, נרצח אותי. יפה. בשלב זה
מגיע החלק הקשה: כיצד גנדי היה נוקם אחרי?
|
ואולי גם אני - אירופה. עמית הקטן - אירופאי.
ובאמת לא התקלחתי זה ימים מספר. ואמרתי לעצמי שפה מתחיל
השינוי, ומכאן זה מסיבות ובחורות והכסף הגדול.
|
את סיזיפוס שלי.
את נסיכה במגדל שלי.
עם דרקון אמיתי ומגדל בבל.
|
עוצמה אמיתית נמדדת בשקט,
ברוגע מופנם ואישי,
של ידיעה פשוטה של טוב
ושל אהבה.
|
ילדים ישחקו בגן הציבורי
ובחורה תשיר בקול רם באוטובוס
|
מי הולך אחורה,
אל הרעב הגדול
|
(ובעיר הבירה אין מנוחה לרגע:
יש שם לוחמת גרילה, והפגנות,
ושפה שונה לדבר על עיר הבירה
של כל תושב ותושב.)
|
קניתי לעצמי משקפי שמש
צהובי עדשה
וכל האנשים הפכו יפנים.
|
איך המרגש, איך המרגש, איך המרגש.
הלוואי ולא הייתי יודע, הלוואי
ולא היה שואל, הלוואי ולא הייתה רכבת,
הלוואי ולא הייתה תקוות הלוואי.
|
כאילו לא היה נוכח שם
מעולם.
|
ואתה ממלמל שזה לא אמור לקרות
כי רק הדברים הגרועים באמת
לא אמורים היו לקרות.
|
את נופי בזלת, יפים וקשוחים
קוראת לי לבוא ולקחתך, אבל רק כמו.
בהרים הרחוקים שהם את,
שוכן אויב.
|
חיכינו שתפתח אתה, שריד אהבה.
אך צליל לא הגיע, לא תזוזת כיסא, לא
אנחה לא נשימה. כוס הקפה שלך
נשארה מלאה. כמו
כוס יין לאליהו הנביא.
|
חוות סוסים (גאים)-
-באוגנדה
|
לך תסביר לנכד
(שלושה ימים בבוכנוואלד בלי מים)
שארוחה אחת שלו-
אשה. ילד. משפחה שלמה.
|
שלא ישמעו את הקולות
שלא ישמעו את הדפיקות
על הדלת, על החלונות
|
נחייך עם הסכין
מאחורי הגב, מוכן למלחמה
או לחתוך פרוסת עוגה,
לי, לך, לראש הממשלה
|
ולפתע עצב,
כובש אותך ואותו.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
- האנושות,
לאן?
- הביתה.
-טוב, נדבר
מחר?
-כמובן.
|
|
