|
היא הולכת ביופי כליל כוכבים
בלי ענן, אף ענן בשמיים.
אצלה, מתמזג האפל בזוהר,
משתלבים אור פנים ועיניים.
ונוגה עדין מפיצה היא סביב
ברכות שהשמש אינה יכולה.
לחכות, לו נוספה לה צללית רק אחת
לו קרן אור פניה טיפונת פחות
אז חצי מחינה היה תיכף נשחט.
זהו חן שנבצר ממילים לנסחו
חן גלישת תלתלה הזהוב על מצחה,
זוך נפשה, מחשבות מתוקות,
על הלחי הזאת כה רכים כה רוגעים
אך ברורים כדיבור המופק לאיטו
חיוכיה באור יקרות נצבעים
ומספרים על ליבה התמים
האוהב לאהוב.
(לורד ביירון)
ואם אתה יודע שתמות,
ומתקשר אליי כמו אז.
ואם אתה לא מאבד את ההכרה.
ואם אני לא עוזבת לך את היד.
היד, אבא.
ואם אתה לא עוזב לי את היד.
|
ואני חושבת, מוכרח להיות זמן אחר,
רגע אחר שבו
נשלב ידיים בחושך.
לא בשינה. לא בתעתועיי הגוף הבוגדניים.
לא ברעש העצמות או בעונג הדם.
בשקט.
|
בתוך אוויר של ניירות
מוקפדים
אשמור את רוחותיי.
|
מכל חיבוקיו זה מה שנותר לי:
שתי ידיים חתוכות לעומק מסכין
מטבח.
|
קולו רך ונעים כשל סככה בגן, או תפילה
בבית כנסת.
ואורו, אורו כשל פרפר קטן, ננסי בלב יער
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
שלי שאלה אותי
מה אני מתכוון
לעשות עם כל
הסלוגנים, אז
אמרתי לה שלחשוב
זה הצד שלי,
וכדאי שהיא תיגש
לצד שלה.
החבר של שלי. |
|
