|
עומדת בפתח תחילתם של חיים חדשים,
ומצפה לכל רגע.
כל הדברים הקטנים אצלה מתחילים סוף סוף ליפול למקומם
הנכון.
"קטנה וקומפקטית, אם הייתי יכול הייתי מכניס אותך לתוך בקבוק
קטן וסוגר, כדי שלא תברחי לי אף פעם" הוא אומר וכורך סביבי את
הזרועות הגדולות האלה שלו, עם האצבעות הארוכות שאני כל כך
אוהבת שהוא מעביר לי באיטיות על הגב.
|
ואני בוכה לך. האוטובוס עוצר, הנוסעים עולים אחד אחד וחייל
מתבונן בי במין עצב, כאילו אומר לי שהוא מבין מה שעובר עליי,
בוהה בכריכת הספר האדומה שבידי, מנסה לקרוא את כותרתה, בזמן
שאני יושבת ובוכה לך.
|
"יהונתן..." היא לחשה, מבטאת כל הברה בשם שלו, מבטאת את הה'
המעצבנת הזאת שתקועה לה שם באמצע השם שלו, באמצע הגרון של כל
מי שמנסה להגות את השם שלו.
|
והדליקה את הסיגריה פעמיים, גם בשביל המזל וגם בגלל שככה היא
עושה תמיד ושמה אותו על אדן החלון והרגישה איך היד שלו מלטפת
את שלה ועולה למעלה לכתף שלה ומשם אל תוך החולצה שלה,מלטף לה
את הגב והשפילה מבט
|
הוא מגיע ויחד איתו מגיע שוב האלכוהול הזה, ששורף לך את הכל
מבפנים. הוא עוד יירד לך בגרון, עם ציפורניים חדות ושלופות,
ישרוט אותו, יותיר אחריו עקבות מדממים, ימשיך אל הקיבה ייעצר
שם ויתערבל לו החוצה יחד עם דברים שאת אפילו לא זוכרת שאכלת.
|
ואני אצייר לי על הקירות ועל התקרה ועל הרצפה ועל הגב, שדים
כסופים וכחולים ואדומים ובכל הצבעים; רק לא שחורים כי הם
יפחידו אותי הכי הרבה כי הם יראו כמו השדים שחיים אצלי בראש
ומדברים איתי כל הזמן.
|
העיניים שלך תרות אחר סיגריה, אתה שולח יד לכיס שלך, האצבעות
שלך דגות אחת ומכניסות אותה בזריזות אל תוך פיך, הן נשלחות
בשנית אל תוך מכנסייך ושולפות מצת קטן ואדום, כמו ששנינו
אוהבים.
|
שתיקה אופפת אותנו ואני מתבוננת בכוויה האדומה שנוצרה לי מוקדם
יותר באמצע גב היד, היא נראית לי כמו פיה קטנה עם כנפיים
מקופלות וחיוך עצוב, כמעט כמוה.
|
פתיחת דלת, מבט חטוף לתוך האנשים שנשארו ושוב נזרקת אל המיטה
שאמורה להיות חמה כמו בסיפורים הכי יפים אבל משום מה לא נותנת
לי תחושת שלווה בשום צורה. האור נכבה והבגדים יורדים תחת
השמיכה, אני מקפלת את עצמי אל תוך ידיי ומכריחה את עיניי
להישאר פקוחות.
|
הציור מונח לי מול העיניים ואני חושבת לעצמי שאם הייתי יכולה
הייתי זורקת אותך פנימה לתוכו, לתוך השלווה הרועשת הזאת, שיהיה
לך קצת רעש באוזניים ואולי אז תהיה קצת בשקט ותפסיק להגיד את
כל המילים הפוגעות האלה שלך.
|
העיניים האלה, הירוקות האלה עם הצהוב שרק מביטות באהבה
אינסופית ובולעות אותי בחיבה ובהערצה בכל פעם שמבטך נח עליי,
רודפות אחריי כעת בריצה מלטפת.
|
"תבכה.. בבקשה תבכה כבר" היא מתחננת, בוכה. הוא נעמד מולה
ועוטף אותה בזרועותיו. "אני לא יכולה יותר לבכות, עכשיו תורך,
אין לי כוח לזה יותר" הוא מתבונן בה בשתיקה "נגמר לי הכוח" היא
לוחשת, דוחפת אותו ממנה, נותנת לעצמה ליפול על הרצפה.
|
אני ישנה עכשיו על הספה הרכה בסלון, עם רגליים מקופלות אל הבטן
ושמיכה מתוחה חזק חזק על הגוף בלי חריצים מסביב, שלא תהיה להם
דרך להיכנס פנימה. אני לוקחת שאיפה עמוקה, כמו שלימדת אותי פעם
לקחת מהסיגריה, וצוללת בעיניים עצומות עמוק לתוך השמיכה
הוורודה, בורחת מכל
|
ונדמה כאילו מאז שהלכת,
אין לי אדם שעומד לצידי בכל רגע;
אין עוד אף אחד שמוכן ללחום בסייפים,
להביס ענקים,
להרוג חכמים,
למות בשבילי ולשוב לחיים,
אם רק אבקש.
|
אשב ואצפה לרגע בו תופיע מולי,
שחור תלתלים ונבון, תגיע.
עיניך ינצצו משמחה, ליבך יקפוץ מקרבך,
ואני אקבל אותך בזוג ידיים
פתוחות
|
בוכה עצמי לדעת
מול האוויר המתיימר להיות
אתה
(הוא לא מצליח,
אפילו התמונה שלך לא צוחקת כמותך)
|
כאשר עובר על גופי
מבטך הבוחן,
העושה זאת בחיבה או בחלחלה
סמויה?
|
ובא לי לירות בך כעת,
ככה, היישר אל תוך הלב,
עם כדור כסוף עשוי מילים טבולות
רעל מתוק
ושנאה.
|
עבר שמנסה להימחק
ע"י עתיד לא
ממומש,
מתפוגג אל
תוך
נשימותייך הקצובות
בליל קיץ חם,
|
אם היית עכשיו לידי
הייתי אוחזת בידך
ולוחשת
ללא מילים,
'תשאר'.
|
משרבטת רשימה של כל
האנשים שלא איכפת להם
על המפית הצהובה המקומטת, המונחת
מולי, מוכתמת בעיגולי קפה כהים
ושותקים.
|
לפעמים אני מרגישה
כמו בובת חרסינה צחורה
שאף אחד לא שם לב
שיש בה סדק.
|
שכובה על הצד,
צמודת איברים אל כולך
קיפולי מחשבותיי יגעו
בקצה מבטך.
|
האם ליבך יתכווץ ותבכה,
יחד עם מילותיי,
על כל רגעי הכאב שעברתי
בגללך?
|
כמו בובת סמרטוטים ממורטת
שוכבת-מוטלת על הרצפה
הגוף לא מרגיש שום קור
שום רגש, שוכב לו בשקט
בלי כל תזוזה
|
אילו רק
הייתי מסוגלת,
הייתי כותבת אותנו
מחדש.
|
ואיכשהו את תמיד מוצאת עצמך
יושבת מול מסך בו מופיעות תמונות
מרקדות של גורילות עם אלות,
לובשת אותם בגדים שלבשת גם
אתמול גם
שלשום
|
וחייכת אליי מבין המילים
ואמרת לי
שאתה אוהב כל פיסת
עור שמחוברת
אליי.
|
אני שונאת שאתה אומר לי
משפטים כמו "אני מת עלייך",
כאשר כל איבר בגופי
משתוקק להרגיש את מגע שפתייך
ואתה מקשר זאת למוות
ושכול.
|
כשאמות,
האם תרגיש דקירות בליבך?
האם תבקש את עצמך למות,
ותאבד עצמך לדעת?
|
העיניים שלך
זועקות
ליד שתבוא
ותיגע
במקומות הכי
לבושים
בליבך.
|
נמאס לי כבר לכתוב הכל אותו דבר,
באותו מבנה קבוע של כתיבה ואותו סגנון דיבור.
|
רקפת דקה ועדינה,
כפופת גו
בתוך עציץ ירוק-
בקבוק
חבוט ומלוכלך
|
מפסיקה את גופי מתנועה
ומתפתלת אל תוך עצמי במהירות,
מוצאת את הסוף של המוזיקה.
|
והייתי צועקת עליך
על למה העזת לעזוב אותי
בגיל כל כך מוקדם,
לפני שהיה לי אחד
בכלל
|
זוג ידיים על הקבר, ואתה מופיע
ממולי,
קול תפילה נשמע ברקע
וחיוכך המתנשא כובש
את כל בית
הקברות.
|
ואנחנו, בהולכנו על הכבישים
המלאים בדם,
מקפצים מעל גוויות של צפרדעים,
|
ככה סתם, משום מקום, התגנב לו פתאום מן אושר מפוכח,
בלי אשליות על אהבת אמת
שמחכה לי אי שם
בתוך גבר שזוף ושרירי.
|
העולם כפי שהכרתי מתמוטט עליי ברגע אחד של שקט
לבנים של חברויות ואהבות נופלות מאל על ונוחתות בבלגאן מופתי
ליד רגליי;
דמעותיי מתערבבות במלט חיי ויוצרות עיסה של עצב מתוק
|
עד אותה עת
אשב שם אני
בלי נפש חיה
אתבונן בעצמי
מתפוררת
|
בתוך מטרים ספורים
של צעדי
מחול חוזרים ונשנים
טנגו של מרמור
ואהבה ענקית
|
פעם הייתי לך כמו שיר,
'שיר שלך',
עכשיו נשארתי
שלי
ואפילו אני לא
רוצה אותי בתור
שיר.
|
יש חלק קטן ברחוב לידי שתמיד מזכיר לי אותך.
עשרות פעמונים סגולים שנשרו מהעץ,
שכובים על הקרקע מחייכים אליי
בעודי מתקרבת, נזהרת שלא לדרוך ולא מצליחה
|
תחת ענן שחור
של דמעות
וסיגריה שמוטה
בפה
עשן של
בדידות מתפוגג
מסביבי
|
והוא מבטיח שיאהב אותך למרות הכל, גם אם תהיי בגודל כפול
מעכשיו. וליבך משתוקק להאמין לו. למה את לא מסוגלת? את יודעת
שהוא לא יכול לשקר לך. הוא יאהב אותך גם עם 10 קילו יותר. בסתר
ליבך את יודעת שהוא יעדיף לאהוב אותך עם 10 קילו פחות.
|
אולי מתישהו תפסיק
כבר לא להבין כל דבר
ותשתוק איתי
ברעש
על המיטה האדומה
|
ואתה, אתה התלוננת שתמיד כותבת אבל אף פעם לא עליך. עכשיו
מרוצה? כל מילה שנכתבת תחת אצבעותיי קשורה בחוטי זהב דקיקים אל
ליבי שקשור לנצח אליך.
|
והמוזה שלי, שפעם היתה שלמה, קרועה לפיסות פיסות, עומדת רעועה
וחסרת שיווי משקל.
פניה, שהיו מורכבים חתיכות קטנות של רצון, הפכו למספר רסיסי
ייאוש.
|
מוצפת בחוסר רגשות ואטימות הנחדרת בכל רגע מחדש על ידי החיוך
השטני ואותן עיניים נוצצות מטוהר מטונף שלך.
|
כשכל העולם יתמוטט
וכל הפרפרים יעלמו,
אני אהיה לבד בעולם.
|
אני לא ממש זוכרת מה הלך שם באמצע, בזמן שניסיתי לכתוב, אני
יודעת רק שהדף הצהוב החל להיצבע שחור וששדים קטנים החלו
להתעופף מסביבי ולצחוק.
|
כל תחושה טובה ביחס לעצמי שאי פעם היתה לי רוצצה לחתיכות קטנות
על ידיכן לשם ההנאה והתענוג שבצפיה בי מתפתלת על הקרקע בניסיון
נואש לחפש את הביטחון העצמי שלי.
|
הידיים שלי יבשות כל כך. סדוקות כמו האדמה היבשה במחזה של
לורקה שראינו לפני שלושה חודשים, כשהכל היה נחמד ומושלם ונוצץ.
אני לא חושבת שאי פעם היה כאן שמח באמת.
|
אם הייתי יכולה
הייתי תוקעת לעצמי את הקונפטי באוזניים
בשביל לא לשמוע אף אחת מהמילים הפוגעות האלה שלך
|
סתם ככה, אגיד שנמאס לי לנשום ואתה תגחך לעצמך ותמלמל לי משהו
על כמה אני טיפשה לפעמים ואני אקח שאיפה אחרונה וגדולה לראות
האלה שלי, שפעם היו 'ריאות קטנות וורודות' ועכשיו, עשרות
סיגריות אחרי, נשארו סתם קטנות.
|
אל הארכיון האישי (25 יצירות מאורכבות)
|
|
"מה זה קרה לי?
טוב לי
אוראלי?"
שלי מצטטת
משיריו של אריק
אינשטיין |
|
