|
עכשיו השם הוא: שירי הראל אלבו.
עליתי בריצה על מדרגות העץ, ששקשקו כאילו הן עומדות להישבר, הן
שקשקו כך כבר שנים, אין להן תקנה, אמר אבא, פשוט תעלה לאט.
|
הסתיימה תפילת השחרית. אביתר ויצחק סגרו את ספריהם ונשקו להם,
קמו על רגליהם, ולפתע נעמד הרב מול ארון הקודש...
|
"הוא יודע שאני כאן בשבילו", אמר העץ, "אפילו אם זה רק בשביל
צל, כדי שהגב שלו לא יישרף בשמש כשהוא מלמעלה".
|
הוא כופף את מגן השמש, כדי להציץ במראה. זיפים ארוכים. רק
שלשום התגלחתי, חשב. אם יביט במראה הצדדית של הרכב, יוכל לראות
מאחוריו את הבניין שלה. אבל הוא העדיף שלא. איזה לילה.
|
לפני שעלה נשר מעץ ילדותו אל אדמת חייו אל אדמת מותו
|
הדמעה הזו,
שבשקט אפשר לקרוא לה
"טיפה מלוחה"
|
להביט ולא רק לראות
הכל במקום
|
בבקרים של חורף
כשהשעון מצלצל
והשמש עדיין מתעצלת
להזדחל
מבין הסדינים אחרי לילה סוער
של סופות-רעמים וברקים.
|
ברגעים שהיום נהיה לילה
בזמנים אחרים היה פה
|
אי אפשר לפתוח דף חדש
אם הוא האחרון בספר
|
זה לא הים
בשפל
בגאות
זה החוף שמתקרב... מתרחק...
|
השמיים נופלים עלי,
זה הסוף, אתה יודע?
אני צועקת בפעם האחרונה,
אתה שומע?
|
שמש שוקעת
מושקית מים של רגשות
קרים או חמים
|
וכל מה שרצית
זה את הגבר שלך.
|
...מתמזג בין צבעי הטבע הללו
שמחממים את ליבי בעתות דמעה...
|
זה לפעמים הרבה
כמעט כלום ועדיין
עדיף על לבד.
|
יש לי קופסא
ובתוכה
נעצים שקופים
|
ארובה שורקת עשן
מכופפת ענן מעליה
מצופפת שתי אנפות, בנתיים
על האנטנה ליידה
|
שואב את ליבי
יין נחל שקוף מתנקז.
|
|
|
אז עשית רוורס
ודרסת לעצמך את
הילד... זה בטח
היה קשה.
איך הרגשת באותו
רגע?
(מתוך 1002
דרכים לגרום
למרואין לבכות -
ספרם החדש של
רפי רשף וגדי
סוקניק) |
|
