|
זכרון חזק שחקוק בראשי, מלווה בקריאות חלשות...
בחוץ סחרור עלים ראשון והרוח נכנסת גם לתוכי.
|
ולאן אשוב, לאחר שעת האמת
מי יקח ידי, ומי יבטל דבריי
אך אני חסרת מנוח, וכך היה תמיד
שכן הדרך אבודה, הדרך להבנת הדברים.
|
נגיעה ממושכת בעצמי ועוד דמעות שמוסיפות לרדת...
חשבתי שראיתי אותך בפינת רחוב עמומה
אך זהו שוב דמיוני שיוצר צלליות.
|
בכל שנה אני פותחת עמוד חדש, לבן וריק מכל,
אך אתה מתועד בפרטנות בדפי האתמול, והם שמהווים בסיס לעכשיו.
איני יודעת כיצד לקטוע שזירה של שנים ארוכות, אך לבטח טוב
הדבר,
שכן הוא ימנע סבל משעתיד להיות.
|
במקום שושנים, הענקתי לך מספר מילים.
מילים של קסם שמציפות בחום ובאהבה אמיתית.
טוהר הרגע ושתיקה של תרועה תתן אותותיה תנתב את דרכה.
|
"אני לא יכול להוריד ממך את עיניי"... ובכמה מילים פשוטות,
הצית להבות עד בליבי.
|
משמעויות נלוות לעתים אינן ברורות אך היופי שבדבר הוא שאוכל
לשנות את משמעותן עם בוא השנים.
|
ידיים שזורות, ונחמת חכמים, איני שוב לבדי במרחבים עכורים.
וידעתי כיצד להפיק צלילי צחוק מתוק, ודמעותייך המלוחות שמיהרו
לשפתיי...
אך כשלתי במשימה החשובה מכל, לזכות באהבת מוצא נעוריי.
|
למצוא נושא דבר, שיודע צדק,
ולא בן-אדם שאינו יודע דבר.
|
אבל אוושת העלים נעצרת והנשימה נעתקת
וכל המילים מאבדות מעוצמתן, כי זכרונות נוטים לנדוד עם הרוח.
|
היית טווה לי סיפורים מופלאים
והתענגתי עליהם שעות.
מבקשת עוד ועוד, ולבסוף - נותרת ללא מענה.
|
|
|
העולם קיים.
ואנחנו שותקים |
|
