|
"אהבתי את העצב
שהשארת בי
הייתה בו תקווה
הייתי חושבת עלייך יותר
הייתי זוכרת אותך
קרוב ומרגיש.
וכמה היה בי לתת לך
אם היית לוקח
אם היית לוקח אותי.
אל תזרוק לי מבט
כאילו אתה לא מכיר
אני שורפת אותנו
כל פעם קצת
כבר אין לי דמעות בעיניים
אל תקח לי את מה שהיה לנו
זה מה שנשאר מאהבה אבודה
אל תקח לי את העצב
הוא מחזיר אלי אותך
אותך.
העצב שהשארת בי
הייתה בו תקווה
וכמה היה בי לתת לך
אם היית לוקח אותי"
ר. שחר
אני מסתכלת עליו, מסתכלת על השעון, מסתכלת עליו, מסתכלת על
השעון, מסתכלת עליו, מסתכלת על הכרית, בום!! צונחת חזרה.
|
את יושבת על גבעה קטנה, כמו באגדות, עם מלא דשא ופטריות אדומות
עם נקודות, בשמלה פרחונית ומשקיפה על הכל....
|
אני נושמת את הכאב שלי, בוקר, צהריים, ערב וגם לילה לפעמים,
ומנסה שלא לזכור שהוא ישנו,
|
לפעמים, כשהעננים מתפזרים, אפשר לראות קצת שמש
|
אני יושבת ומתגעגעת לאביב,
חושבת מתי ישוב אלי, מתי אשמע ממנו, מתי אחוש אותו?
|
אתה הבטחת שתראה לי, גם הבטחת שתאמר,
|
באותה תקופה הרגשתי שכשאני נמצא עם שלי כל העולם נברא רק
עבורנו, השמש זורחת לכבודנו ואין צורך שיפלו עוד כוכבים כי כל
משאלותי התגשמו כבר. אז הצעתי לה לעבור לגור איתי.
אנחנו גרים ביחד כבר כמה שבועות ומרגע שהיא נכנסה לדירה שלי
היא לא הפסיקה לבכות.
|
הרהרתי לי על מהות האביב היפה, התקופה היפה ביותר בשנה, ולפתע
השתעשעו להן שתי ציפורים לידי, כמו מראות לי בכוונה כמה עצוב
להיות לבד, וזה כאב לי, כאב לי מאוד.
|
אני לא אוהבת את החורף, כי הוא אפור ועצוב,
אני לא אוהבת את הקיץ, כי אני אלרגית לאפרסקים ולשמש,
|
נגד הרוח, דומעות לי העיניים מהעוצמה
כשאסור במיוחד, ככה אני רוצה,
|
מערבולת של חושים אותך סוחפת
הגעת אל הקרקע החמה, מותשת,
אין לך כוח לנשום, שוב עוזבים
את לא יכולה הכל שורף לך מבפנים
|
לימדת אותי נתינה מהי
לדעת לתת מכל הלב
ידעת הכי טוב
|
ילד של דמעות, ילד של עצוב
ילד של בדידות מסתגר לו בשבלול
ילד שישאר קטן, שלא יגדל לעולם
ילד שנשאר, רק לפעמים נעלם
|
כואבת עם לכתי, כואבת עם בואי,
כואבת בכל מקום שאליו אני נושאת עצמי
|
ואתה ניצב על הסט כל-כך יפה
מי אמר שהזמן מרפא?
|
כמו לגעת בשמיים
ולרחף כפיטר פן
לחוש אותך
|
לא יודעת למה החלטתי שכן לראות אותך, להפגש איתך, להזכר בך,
אולי משהו ישן שהזכיר לי את אותה תקופה, פעם, כשהיינו והכל היה
אחרת, לפני שאיבדתי לחלוטין את כל התום שהיה בי אותו תום שהיום
לא נותר לי ולו שריד ממנו.
|
"אסתי ה'פגרת", "אסתי הסתומה", "אסתי המשקפופרית", "אבוארבע",
"אסתי המכוערת",
|
פעם היית מכסה את כולי, שלא יהיה לי קר.
ואני? אני הייתי יושבת בצילך, מתענגת מפירותייך, משקה אותך
פעמיים בשבוע ומתפללת שלא תיבול לי.
|
התעוררתי מבוהלת לגמרי, לא מאמינה שחלמתי חלום כל-כך דיבילי.
נו, השינה נותנת לנו דרור למחשבות הכי מטורפות שיש.
|
והנה עכשיו, אחרי תקופת התפקחות ארוכה ומייגעת, אני נופלת
אפוסת כוחות וכואבת עד מוות ומנגבת את דמעותיי ברוך.
מזל שיש לי אותי.
|
וחלמתי על זה פעם וזה נראה בדיוק אותו הדבר רק בצבעים אחרים,
בסיטואציה שונה, עם רגש אחר, אוהב.
|
ואני מביטה בך, כבר לא כל כך מקשיבה אחרי שהבנתי מה אתה רוצה
שאבין. מתכסה בשריון אימתני, בונה את החומה הכפולה וקוראת לחיל
הפרשים שיגנו עלי בפני מלחמת גרילה בלתי צפויה.
אין לי תחמושת.
|
ממעמקי ליבי זעקה מהדהדת בקול צורם ומבקשת רחמיך. מתחננת,
מתרפסת, משפילה מבטה, מצליפה שתי עיני שקד בצבע ירוק-חום עם
ריסים ארוכים ארוכים יפים עד כאב, יפות עד כאב, מכאיבות עד
עילפון
|
חיכית לי ביציאה מבית החולים וחייכת חיוך של הבנה, כזה שמראה
את שתי הגומות המושלמות שלך בבירור, כזה שנותן לי כוח לחיות.
אז שאלת אותי איך היה ומה היה וכל כך לא יכולתי להסביר כלום.
|
פוצע את חדרי ליבי
החדר האטום מתהדר בעליבותו
בכאב עושה תרגילי פיזיותרפיה
שלא ישכח איך
|
זה היה בבוקר חמסיני במיוחד, אני זוכרת כי התעוררתי בבוקר עם
גרון יבש שלא יכול להוציא רבע הברה, רצתי באמוק למטבח לשתות
דיאט קולה עם קרח, כן על הבוקר. ת'אמת, בוקר בעיני המתבונן כי
בעצם השעה הייתה שתים עשרה ורבע בצהריים.
|
שקט
סוף סוף כולם הלכו לישון
ואת נשארת לבדך עם הדממה הצורמת, גם ככה כשהם פה את
בכל-זאת לבדך תמיד.
|
לא היית שם בשביל לחבוש את פצעי, כשנפלתי מהעץ או החלקתי
מהאופניים, לא היית שם בשבילי כשילדים הציקו לי בגן וביסודי.
|
יכולה לראות אותך
לחוש כמו פעם
את המגע הקטיפתי
|
אל הארכיון האישי (14 יצירות מאורכבות)
|
|
