|
 
all artists bleed
לעתים היה נדמה שיופייה הייחודי היה רק בונוס, ותו לא. גישתה
הישירה, הדומיננטית, נוכחותה הכריזמטית והשובה היו גורמות לה
לבלוט בכל מקום שרק הגיעה אליו. מין הילה שהייתה סביבה, שגרמה
לכולם להטות אחריה ראש.
|
אני עוצמת את העיניים, מתמסרת באיטיות לקול המייתו המתמשכת.
הוא זמזם את המנגינה של wish you were here רק בגירסה איטית
יותר, הרבה יותר.
|
תמיד הייתה בו השאיפה הזו, בזרע הפרטי שלי. מהרגע שבו נולד היה
ברור לו שיום אחד הוא יגע בשמיים.
|
הפעם כבר לא תהיה לה תקווה שתעזור לה, כי הוא התקווה האחרונה
שלה. הפעם כבר אין לה חלומות על האביר על הסוס הלבן שיבוא
ויציל אותה מהדרקון הנורא הזה שהוא הדיכאון, כי האביר שלה כבר
יושב מולה, ובעוד שניות יקח את החרב שלו וירצח אותה.
|
זה מרגיש כמעט חי. כמו משהו שהרבה זמן לא נגעו בו. זה מרגיש
כמעט אמיתי.
|
ואף לא הירח המלא במלוא הדרו
יהיה בכדי להחסיר ממני פעימת השתאות.
|
בין ליקוי חמה אחד
למשנהו.
|
כמה שההילה שלך בוהקת
תחת הקיום האפרורי שלי.
|
איך גיששתי
באצבע רועדת
בלשון מהססת,
עלה אחר עלה כותרת
|
להרגיש, להתמוסס, להעלם
בין זכרון חד לשני
בין מילים שחוקות וניחוחות ישנים
לא אשכח
את אותם פרפורים אחרונים של אושר
בזרועותייך.
|
זכרונות עכורים מימים אבודים
חודרים באיטיות
למחשבותיי.
|
וכשתחייך, השמיים יתבהרו
ועץ השקד יפרח
ופניי יחווירו
|
אולי ביום רחוק של שמש,
אולי בין המון כתמים אפורים
|
עד קו האופק ברגליים יחפות
נשאתי את עצמי בכדי להגיע אלייך.
|
עוד יגיע הרגע בו ימצאני הכוח
עוד יגיע היום בו אדאה ללא סיג
|
מאשליות ארסיות
מילים שקריות
מחבטות גסות
אשמור נפשי
|
ולעתים,
חוזרת ושבה התהיה
איך נראה העולם מבעד לעינייך,
כחולות וגדולות
|
פעם יכולתי לגעת באש,
פעם יכולתי לנשום עשן
פעם לכדתי שמשות בכלי זכוכית
למען יראו כולם
|
הלילה שוב הזמין אותי לשחק באותו משחק נושן.
כסה את עינייך, ילד, עת אבוא אלייך
במערומיי
ידך הבוטחת תושט קדימה לאתר
|
לו היית לי באחד מימיי הקיץ השרביים
הייתי מחייכת אלייך מבין נתזי מים מלוחים
וחול זהוב שנסדק
תחת שיניי הטוחנות.
|
ואם אדבר, איש לא יקשיב
ואם אסביר, איש לא יבין
ואם אבכה, איש לא יישמע
ובליבה עמוקה של אדמה זרה
יתחפרו להם
הפחד, העצב, הכלימה.
|
מפנה מקום לנשימות חדשות
ובמרווח הריק של הנשיפות אני
|
ואיך שנפחדתי, איך שנכמרתי
איך שנלחמתי ואיך שנשברתי
ואיך שהיית שם
ובשתיקה גמורה נשקת
לכל דמעותיי.
|
את קרני השמש אלכוד בין אצבעותיי הכוויות
אם רק תחייך
|
עטוף אותי
בערב צלילייך
בריח גופך
ברוך עיניך.
|
ההיא, שלעולם לא תמצא עומדת באור הזרקורים.
|
הנחתי לרוח לפרוע את שיערותיי, לקיץ לסדוק את שפתיי ולחורף
לכלות את כוחותיי.
|
ומאסתי בשגרה העגומה שנלחמתי כל כך בכדי לסגל לעצמי
|
הם יכולים ללבוש מסיכה של תמונה, מכתב, זיכרון ישן. נוסע סמוי
ובלתי נראה המיועד אך ורק לך. וברגע שהוא מתקרב אלייך ומסתכל
לך בעיניים, אתה יכול לשקר לעצמך, להכחיש, להדחיק, אבל הוא
פשוט יישתלט עלייך מבפנים ויתרבה כמו נגיף קטלני, ולאט לאט,
בשקט עגום יאכל אותך
|
אני מגיעה לשם לפעמים, כשאני עייפה מאוד, או מדוכאת מאוד, או
שילוב של השניים ביחד - הגבול הדק שבין מציאות לחלום. הלימבו
הזה, הגשר היחידי בין העולם שלי לשלך.
|
אני לא מצליחה לזכור כמה דקות המשכנו להביט אחד בשניה לאחר
שנגמר השיר, אולי שתיים, אולי חמש, אולי עשרים. הזמן נעלם
באקסיומה הבלתי נראית שבין שדה הראיה שלי לשלך.
|
כמו אדם עיוור בעולם של רואים אתה מגשש לך לבד. מרפרף בכף יד
הססנית מעל כל רגש ורגש. מצמיד את שפתיך אל פני השטח בכדי לחוש
את ההנאה. שואף ושואף עד כדי דימום בכדי להרגיש ולו רק טיפת
אהבה. כמו אדם עיוור, בגישוש תמידי אחרי האור.
|
|
|
לכל הרוחות, הם
גנבו את אשכיי!
זוזו לסטרי בתום
יומו הראשון
בסלוגניה |
|
