|
BlacK RozE
עשרים וקצת שנים ונדמה כאילו חלפו עליי אלפי עונות
ואולי עשרות אלפי שמשות.
וידויים של הלב, מוחבאים היטב אל בין המילים, מנסים
לספר מנסים לחשוף פיסה אחר פיסה, ממי שהייתי, ממי
שאני ...
ואולי רק מנסים להבין מה נשאר .
"מהו הרגע הקשה ביותר בחייו של ילד?
הרגע הקשה ביותר בחייו של ילד הוא הרגע בו הוא מגלה
שמישהו יכול לא לאהוב אותו " (יהונתן גפן)
יושבת ובוהה בתקרה
מחפשת תשובה לשאלה
ופתאום מתחברת דמות
כמנסה לכרות ברית רעות
כמנסה להגיד מילה
כמנסה לפרוץ חומות
|
משהו בתוכי לוחש לי
קורא לי לקום ולצעוד
אך לאן, הוא אינו מגלה לי
משאירני בתהיות עלי סוד.
|
צועקת חזק ואיש לא שומע
כאילו קולי כבר נדם
ראיתי הכל ואיש לא יודע
שבתוך חלומי ניצבת דמותם
|
ממעמקים קראתיך, צעקתי שמך
התשמע קולי?
מבין שדות קוצים, אוליכך לבטח
התקח את ידי?
|
אלוהים תחזיר את המתים
איפה כל הילדים
משפחות יושבות שבעה
ואני שנים כבר אבלה
|
מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים,
אולי רק צרור ורדים שחורים,
שגבעוליהם מלאים קוצים,
בלב השממה.
|
ובסה"כ כל מה שרציתי בעצם, היה לתפוס לך את הדמעה שנייה לפני
שהיא צונחת מעינייך ומתרסקת לרצפה.
|
והנה את, שוב מביטה בעצמך דרך מראה שבורה...
|
העולם, או לפחות מה שנשאר ממנו, הפך לגיהנום עלי אדמות, החושך
חלחל אל לבבותיהם של אלו שהיו כאן לפני ולאלו ההולכים עימדי.
הכל נראה מיותם, זנוח, יופי נשכח שהפך קורבן לשגרה שרמסה את
עצם היותנו ואף לא פסחה או ריחמה על הישרים שבנינו.
|
|
|
עד היום קטפתי
פרח
מחר אקטוף ענן |
|
