|
שירה מונדרר מברכת אתכם עם הכניסה לעמוד שלה.
היא התחילה לכתוב כאן לפני שנים, כתיבה שהובילה
לציור. לאחר שנה וקצת של גמילה מהבמה היא חזרה לסם
האומנות והתהילה הקטנה.
...וכמו שאיש חכם אמר פעם - תבלו
היא רק צעקה. עמדה וצעקה, או יותר נכון ישבה. על מי היא צעקה?
על מי לא. היא צעקה על ההורים שלה ששאלו שאלות, היא צעקה על אח
שלה שלא היה מוכן לעזור, היא צעקה על אחותה סתם ככה (היא כבר
מצאה סיבה), היא צעקה על הכלבה שלה כי זאת שיחקה על הדשא עם
החתולות, היא צעקה
|
רוב זמני ביליתי אצל יניב, אני חושבת שאני מתחילה להמשך אליו,
אולי זה בגלל שאני פשוט מרגישה פגיעה בתקופה הזאת ואני צריכה
לברוח מהכל. ישבתי אצלו בחדר הבטתי עליו, איזה גוף, אילו
עיניים... בתוך הפגישות איתו המוח הרציונאלי לא עובד אצלי אבל
תמיד בדרך הביתה וכשאנ
|
צילה אהבה את כולם, תמיד ירדנו עליה בחברה שהיא אוהבת גם בני
אדם. איך אפשר לאהוב בני אדם? היצורים הכי מגעילים בעולם, כל
דבר הם הורסים
|
חלק מהם ממש טיפשים. אתה יודע שהם טיפשים, שהם רק מפריעים,
ולמרות שהם חברים שלך ואתה לעיתים תכופות מידי משחק אותה נחמד
ולא מעיר, להם אתה לא מתבייש להעיר ואומר להם שהם מפגרים בשכל,
והם ממשיכים.
|
מריה אמרה לי שהיא תוכל למחוק לי את הכתם, שהיא תוכל לעשות זאת
בצורה שאף אחד אחר לא יוכל. לא נתתי לה. זה היה היומן הפרטי
האישי שלי, כל העבר, ההווה והעתיד שלי טמונים ביומן הזה
|
חלמתי חלום, בחלומי הייתי עובדת במחנה כלשהו, לא היה ברור לי
בדיוק למה הוא משמש, הנחתי שזה מחנה צבאי כלשהו במבט על החלום
לאחור הוא מזכיר לי מאוד תמונות ממחנות ריכוז... התפקיד שלי
במחנה היה לנהוג במשאית שלא ידעתי וגם אסור היה לי לדעת את
תכולתה.
|
אני חיה לבד. זה קצת מעצבן שאין ממי לבקש נייר טואלט כשנגמר
ואת בשירותים. הטלפון גם מתקלקל המון. לא שזה משנה כי אף אחד
במילא לא מתקשר.
|
בדרך לבי"ס ראיתי כלב אחד לבן וקטן, הוא הביט עליי טיפה נפחד
כאשר התקרבתי ללטף אותו הוא ליקק לי את היד כמו שעגלים עושים
כשלוקחים אותם מאימם. לא ליקק ממש מצץ לי את היד. שאלתי אותו
"כלב, איפה אימא שלך?" הוא הסתכל עליי בעצב כאילו אומר "אין לי
יותר אמא".
|
מיכאלה אפילו לא הסכימה להביט בי. ביקשתי ממנה שוב ושוב שתסביר
לי מה קרה אבל היא בשלה. מהרהרת.
|
היו לו תלתלים שחורים מהממים כאלו ופרצוף ממש חמוד לא אכפת לי
מה יגידו, היה אכפת לי מה הוא יגיד אבל בכל מקרה זה לא היה
משנה את מה שאני חושבת עליו, רק המבט שלו כבר עשה לי צמרמורת
כזאת ופרפרים בכל הגוף, הוא היה מקסים. "אני אהיה בסדר, כבר
היו לי פצעים יותר גרו
|
בכל מקרה, אני אנסה שוב להתקשר למשה.
או! הוא עונה!
"משה, משה! נחש מה?!"
"מה?... שוב את עם הסרטים שלך..."
"נחש מה קניתי!"
"אוי לא! אני לא מאמין... קנית את ה..."
|
בתוך המבט הטוב הזה היה שלו שמץ של פחד, של חשש מהעולם. אהבתי
לשקוע בתוך המבט הזה שלו ואילו רק לדקה. קיבלתי את החשבון.
אותם דברים רגילים. מה עוד אפשר לאכול במקום הזה... בקפיטריה
הזאת לא היה מבחר גדול כך שכולם קיבלו פחות או יותר או חשבון.
בקבוק מים אחד יותר,
|
למה אני מבזבזת זמן? רונה מחכה כבר שעה שלמה שאני אבוא לאסוף
אותה משדה התעופה ולמה אני מבזבזת זמן? כמה זמן לא ראיתי את
רונה? שנתיים? שנה? אני לא יודעת מה לחשוב עלייך. השתנתי,
רונה. השתנתי המון. גם אני עברתי מסע לגילוי העצמי. לא צריך
ליסוע רחוק בשביל זה.
|
בעיקרון אנחנו חבורה של אנשים חמודים, שיושבים ברחבה הכי
מרכזית שהצלחנו למצוא בת"א, ומנסים למכור רעיון חדש - שטויות.
שטויות להמונים! שטויות זה תמיד טוב. לא יצא לי הרבה פעמים
בחיים שהייתי במצב ששטויות זה לא טוב בו.
|
שקשוקי שלי, כמו כל שקשוקי חמוד אחר, גר בבית קטן וחמוד עם חדר
קטן וחמוד, עם מחשב, מיטה, ארון וחלון. גם אני גרתי בבית קטן
עם גינה, חדר, מחשב, ארון וחלון ושקשוקי שלי ידע את זה.
טבעי שילדות קטנות יאהבו את השקשוקים שלהם, גם אני אהבתי את
השקשוקי שלי. אני אהבת
|
אנחנו אוכלים בשביל לאכול
ישנים בשביל לישון
נושמים בשביל לנשום
ורואים כדי לנווט
אם נדמם, נדמם.
אנחנו נוצרנו בשבילכם.
|
אתה כל כך שקוע בעצמך, אתה והשערות האלו שלך והמבט הזה שלך
ימשיכו לשבת כאן ולבהות ברצפה עד שיצא כל המיץ ממני, עד שתראה
אותי מתפתלת על הרצפה וגם אז לא תטרח אפילו להזיז עפעף. מה
אתה רוצה ממני? מה עוד?
|
..."Show me your spirit fingers..."
|
עוד ציור מנגה שעשיתי כשקיבלתי השראה
|
זה עדיין לא צבוע. אני אחליף את זה כשאסיים לצבוע, עמכם הסליחה
|
היה משעמם. זה לא הכי טוב בעולם וזה צבוע רק בצבעי עיפרון בכל
מקרה מקווה שתאהבו. זה ציור שמח יותר משאר הציורים
|
|
|
חגית?
מה יהיה?!
אחד שמאמין שאף
פעם לא מאוחר
לתקן. |
|
