|
שירה היא ילדה מיוחדת (ככה אמא אמרה)
ילידת שנות ה80 שאוהבת לקרוא, לכתוב וטיולים ארוכים
אחרי הגשם
לא יודעת מי היא או מה היא,
אבל יודעת למה היא כאן (אמא ואבא לא השתמשו באמצעי
מניעה!)
היא נולדה להורים אוהבים ותומכים (השאלה היא במי)
גדלה בחולון והפכה למטרד סביבתי מהר מאוד.
יצור חדור באידיאולוגיות משונות, ממשיכה להאמין שיש
תקווה, ובסה"כ חולמת לשנות את העולם.
הם כולם עומדים שם בקור ובגשם, מפחדים מהרגע הזה אבל יודעים
שהוא יבוא. הם יודעים שזה הגורל ושזה לא בגלל המעשים שלהם...
קול קורא ושלט ניאון אדום שעליו כתוב בגדול "הבא בתור"
|
כמו תמיד, הוא חצי נשבה בקסם הדברים, רוצה בכל כוחו להימשך יחד
איתה אל הזעם העיוור, אל חוסר האונים הנורא והנפלא שהיא נמצאת
בו, כמו תמיד, הוא מזכיר לעצמו שהוא חייב להישאר הוא.
|
- את רטובה.
- ואתה מלא חול.
- זה באשמתך. את מתגלגלת על השק"ש.
- צודק.
|
- תבטיח.
- נשבע.
- אני אוהבת אותך.
- גם אני, המון.
|
זו הייתה מנגינה עצובה באמת, מנגינה של נשימות עמוקות יותר
ויותר וטיפות כוכבים קטנות שנופלות על הכרית.
|
"ראית את החדש?" אורנה התעניינה, סבטלנה הינהנה לאות הסכמה
והמשיכה לשתות את הקפה המתוק מדי שיש בקפיטריה. "הוא כבר שחור"
אורנה היא המשיכה לדבר, וסבטלנה רק גיחכה. "אז הוא יתאקלם מהר
יותר" נהמה לעברה.
|
אין בך כלום. את אפילו לא יפה.
הוא אוהב אותי.
את אתגר.
|
יושבת על הרצפה, יושבת בפינה, מקופלת לתוך עצמה, זה נותן
להרגיש בטחון.
אבל היא? הביטחון מת, ממני כבר התייאשו. יושבת בפינה ומכווצת
בתוך עצמה.
|
מרגישה קצת פתטית אבל נואשת לחום כלשהו.
|
שנים שידענו, ממש בבירור, שאנחנו חברים הכי טובים, שאתה תהיה
בחתונה שלי ואני בשלך, שנהיה שם ברגעים הכי קשים והכי שמחים,
שאתה תעזור לי אחרי שאני אתגרש שבע פעמים, שאני אהיה שם בשבילך
כשתמצא את האחת ויהיו לכם ילדים.
|
בפעם הראשונה שעשיתי את זה הקאתי, הרגשתי נורא, לא יכולתי
להסתכל עליו, על המבט שלו. הוא נשאר שוכב על המיטה ואני הלכתי
להתקלח, לנסות לשטוף את ההרגשה הזאת של גועל.
|
הוא בדיוק התכוון לענות לה כשהרגיש את היד שלה עוברת מעליו
בעדינות, מחפשת את המשקפיים ואת החולצה הדהויה של הצבא שהוא
קילף ממנה בערב לפני.
|
גם בלילה במיטה, כשהכי חשוך, היא תירדם בתוך החיבוק החם שלו,
אל חלומות מסוייטים של לישון באלכסון.
|
היא עדיין לא הצליחה להחליט מה נורא יותר, להרוג את אבא שלך,
או לראות אותו עירום מזדיין.
|
הדוד יחייך חיוך מעושה וישאל אותי מה עם אהבה, ואת ענבר מה עם
הלימודים.
|
מצפה לקריאות "שלום אפרת, אנחנו אוהבים אותך" היא נותרה
מאוכזבת מעט.
כנראה שזה לא ככה בקבוצה הזאת..
|
איך היה יכול להיות אינדיאני אמיתי בלי להיות בבוץ?
|
אף פעם לא דיברנו על העתיד, זה היה דבר מוזר כל כך, לדבר על
העתיד באזור שבו אין עתיד ואין עבר, באזור שבו חיים מטיפול
להקרנה, מהקאה לעילפון, מהחיים למוות.
היית נוהג להגיד לי שבשבילך אין אלוהים, שזה בטח סתם איזה סופר
דפוק כתב את התנך, היית אומר שהוא בטח היה
|
שוכבת על מיטה בפינת החדר ולבד לה נורא. היא יודעת שזה רק
זמני, ושהוא בסה"כ קם לשנייה...
|
כשיש סופות חול בגטו אנשים באים לבקר, ככה אמרו לי.
לפני כמה ימים אבא אמר לי שאמא הצליחה לברוח, היה לו מבט כזה
עצוב. אני חושב שזה בגלל שהיא לא לקחה אותנו גם.
|
"בבקשה אל תלך", ואתה - הבטחת לי שתישאר, אמרת שאני משאירה
אותך חי.
|
השיער נופל לו הפנים, שיער חום בהיר, קצת פרוע כזה. הוא מנגן
ומזמם את המילים בראש, מדי פעם מרים את הראש ומסתכל עליה, עם
העיניים החומות, ספק ירוקות שלו, ומחייך קצת.
|
שמלה ירוקה צמודה שחושפת רגליים.
איפור ירוק ומליון צלליות. נעלים גבוהות וכנפיים קטנות.
|
מגיעה עד להבהוב ומחכה לצפצוף שידקור לה את הרגשות עוד קצת.
אחרי כמה דקות של דקירה היא מוחקת מספר זיכרונות כואבים, הנורה
נרגעה והשתתקה בזמן שאצלה בראש הכל סער וצרח.
|
גם הקטנה, העליזה
תרופה להיפראקטביות
מכה חזקה
|
ממתינים לבקיעה
בסבלנות מתוחה
|
נערה צעירה
קיבלה בגדים חדשים
האופנה האחרונה
פסים מפוספסים
|
שואפת נושפת
מכורבלת מעט
מנקה ילדים
לאט
|
אנשי הצללים תולשים כאב
ומניחים בעדינות בענני תקווה
לבנים ורכים, שדרכם תחדור השמש
|
כתמים אדומים
על הרצפה נותרים
שמא דם זה,
או רק הוורדים?
|
נפגשו על החוף
עם גלים מלטפים
השמיים סגולים
ושניהם מביטים
|
שירה מחלקת
בתולין וחיבה
מאבדת הכל
לעצמה
|
ריח צוף מתוק
לצווארה היא עונדת
|
היא רוצה אהבה
וגם קצת תשומת לב
היא רוצה שתצבע
ואולי תלטף
|
זה הנוער של היום
זה איך שהתלבשת
זה כי חייכת
ולא השפלת מבט
|
גם לה, לא היה שם
ואותה, אין זוכרים
|
את כמו מקלדת
שמרביצים לה
עד שיורד דם
|
התעוררו אחת לתוך השני
לתוך מציאות מאושרת
|
כמו עשן
מעביר ידו דרכי
ואני, מתפזרת
מתרחקת
|
היא אף פעם לא תתחיל
הוא תמיד יהיה ראשון
מאבק כוחות שקט
על מי ילך עכשיו לישון
|
היא מפית לבנה
מוכתמת בדם
מתחבאת עמוק
בכף ידה
|
ירדמו ביחד, ישנים באלכסון
מחובקים, כל אחד לעצמו
|
הוא ארוך ועבה
הוא חם ונעים
זאת לא אהבה
|
עם סרט קטיפה
ופרחים לקישוט
|
מניחה את הראש
על זגוגית מלוכלכת
מביטה אל אורות
העיר הגדולה
|
אני אדע שקרייך
את תמימותך המעושה
|
רוצחת, רוצחת
האם למדת אהבה?
|
השמיים לא בכו
ולא היה מצעד
או זר פרחים עגול
|
מאופרת בכבדות
מחייכת בעצבות
זה היום האחרון
שתישאר היא, עצמה
|
תסתכלי לו בעיניים
תראי את הכאב
מחכה לו בפינה
בצללים, כמו זאב
|
מעילים ארוכים כהים שמחזיקים כוסות קפה חומות. תיקי עסקים
שחורים חומים נתקלים בי ומקללים בלי להפנות מבט
|
הוא מסתכל על השולחן, מלטף לו את הפינות קצת, מתופף לעצמו על
הרגל.
ענת שותקת וממשיכה לשטוף את הכלים.
היא נאנחת בקול ולא מגיבה.
|
"מבזק מיוחד עקב פיגוע אשר אירע לפני מספר דקות באזור העיר
לוד, מחבל מתאבד שפוצץ עצמו בקו מספר 28 של חברת האוטובוסים
אגד. על הקו עמנו מנהל התחנות של מד"א, כן יוסף..."
|
אבל הסימן האדום ידהה באיטיות עד שהוא יעלם מחר בבוקר, יחד עם
האטימות של המוח למה שניסה לפרוץ דרכו - המחשבות שלי
|
אני אפול לאט, קודם על הברכיים, ואחרי זה שאר הגוף יתקפל לתוך
עצמו
|
לשמש יש ריח חם כזה, ונורא צהוב.
|
אל הארכיון האישי (68 יצירות מאורכבות)
|
|
החברה של זה
שמאשר את
הסלוגנים
מוצצת!
פרובוקטור. |
|
