|
הסיפור "אסור להרגיז את דודה ליזי" פורסם לראשונה
באנתולוגיה "המקלדת"
המלצות המערכת
אסור להרגיז את דודה ליזי, טבעת חנק
אימא ואבא כבר מתיישבים ליד שולחן האוכל העטוף מפה לבנה שעליו
מונחים שני פמוטים בהם דולקים נרות שבת, כאילו אנחנו משפחה של
דתיים כאלו משוגעים. כשאבא שמע שדודה ליזי מבקשת שנדליק נרות
בסעודת יום שישי כשתגיע לארוחת ערב, התרגז נורא
|
האישה הרעה אמרה לאימא שלי: "תבחרי, או שאני מחטיפה לה מכות
רצח או חותכת לה אצבע". הפנים של אימא שלי נשארו שלוות ורגועות
מאוד כשחייכה אל האישה הרעה ועשתה לה תנועה אדיבה עם היד
לכיוון הכסא.
|
לגן של צילה הגיעה הילדה הממושקפת באיחור. היא אחזה ביד של אמא
שלה והסתירה את פניה הסמוקים מבושה מאחורי השמלה הפרחונית.
הגננת צילה, עליזה וקולנית, מצאה מיד את הילדה מאחורי השמלה
ומיד חיבקה ונישקה בלי לבקש רשות וגם אמרה: "מזל טוב מותק,
יומולדת שמח".
|
בדרכי הביתה ברכבת, מתיישב מולי גבר כהה עור, בעל שיער שחור
מתולתל. הוא מניח את מזוודתו השחורה על ברכיו ומביט בריכוז
בטלפון הנייד שבידו, מקליק ומחייך, מחייך ומקליק שוב. מדי פעם
הוא מעיף בי מבט חטוף ומיד בביישנות משפיל ראשו אל הנייד שרועד
בין אצבעותיו הגרומו
|
היא ידעה יפה מאוד את החוקים הקבועים במשרד הנסיעות אליו
התכוונה להגיע, שייסגר באחת בדיוק, ושוב לא תהיה לאף אדם
ההזדמנות להיכנס לשם בשביל לתכנן תכניות, לדמיין מסעות ארוכים
לצד האפל של העולם או נסיעה מאורגנת לפאריז, או לרומא, להתפעל
מן הנופים שיראה המדריך,
|
(הסיפור התפרסם לראשונה בתחרות הסיפור הקצר של מעריב אינטרנט)
בדרך כשחזר רועי מבית הספר, שוב ארבו לו. שניים מכל צד, וידאו
שלא יוכל לברוח.
סבתא לאה התגוררה לא רחוק משם, אם רק הייתה לו האפשרות לזוז
מעט, היה יכול לברוח אליה, אבל הם לא נתנו לו לזוז. אפילו צ
|
מצאתי קוביית שוקולד במזווה, בארון החום בו אמא שומרת קופסאות
שימורים, ניירות וחשבונות ישנים, חומרי ניקוי, תבניות עגולות,
שקיות הפלסטיק וניירות עטיפה עם סרטים מסולסלים, למקרה שלמישהו
יתחשק להזמין אותנו ליומולדת ככה פתאום, בלי להתריע מראש.
|
אימא רצתה שאני אסתפר. הקצוות שלך שרופים לגמרי, היא אמרה, וזה
מאוד לא בריא לשיער. אמרתי לה שאני חושבת שאפשר לספר רק את
הקצוות, אבל היא לא הסכימה לזה. הכי טוב בקיץ שיער קצר, אמרה.
זה הכי בריא לשיער.
|
באיפה שצריך אחרת
עושים דווקא ככה
באיפה שצריך דווקא ככה
עושים אחרת
|
אישה אחרת
איך את יודעת להיות כל כך אישה
איך את תמיד מנצחת
בלהיות אחרת
|
אישה
שתוקה
אחרי חורבן בית שני
בלי צעקות שהציבור אינו יכול לשאת
|
בקיץ הבא תלבשי לבן
תתעטפי בגלימת שתיקה
תתאהבי קלות
פוסעת יד ביד
תחת רקיע נאנק
|
טובלת במקווה
את
רגש האשם שלה
איפה ש
זוהמת רגש
|
בלב מגדל הפיקוח של האמיגדלה
כבר נרדם על משמרתו
השומר התשוש
קרברוס, האימתני, נוחר לידו בחדווה
|
דווקא עכשיו
בשקט סביב
מתגנבת חרישית
פוסעת על קצות הבהונות
נוגעת בערפי
מדגדגת, מלטפת
|
אמרתי לו
בוא, בוא
תתבטא כמו כולם
מיי דיר, מיי דיר ריכרד
|
כלבת אשפתות זועמת
עיניה דם סמיך
טירוף השיגעון באפה
יפה, מסוכנת, חדה
קורעת בבשר הנא
בשיני תער
נוהמת על השיירה
טורפת כל מה
|
וניסיתי אני להציל אותך
וניסו קרובים
וניסו מדענים
וכל אחד רצה
שיבקעו ניצנים
על אדמת חלוצים אחרים
|
ההזיה הפנימית שלי
החולה, המיוסרת
היא אשר קובעת
חוקים ברורים
|
אני
ציפור מטורפת
רואה בעין אחת
ופועלת בשחור
|
ברחי, ברחי, מהר
לפני שיזריק
ארס תשוקה מסוכן,
יעשה כרצונו
|
תראה לי בית שיש בו אווירה
שאפשר לישון בו הרבה, הרבה
ולהתעורר רק כשצריך באמת
|
נקודת השבירה
נקודת השבירה
היא אותה הנקודה
שבה מרכלים כל הרצונות יחד
על היכולת הממוחשבת (שאינה ברת ביצוע)
|
עטפי בשמיכת פוך
את כל הנשמות הפצועות
שירי להם שירי ערש, להרדים כאב שחור
גלי להם איך. לנשום
ריח ים מלוח, אוויר חופשי
|
הטיסה הארוכה, המזדמנת
מחלקה ראשונה:
הם
מחלקה שנייה:
אני
|
שבירת כל הכלים
הוא אותו פסק זמן
שאנשים עושים
כדי לדעת
|
מוזר איך יוצאים אנשים מן הנקבוביות שבעור
באיזה קצב אחיד הם משתנים
אחד, אחד,
באותה הסימפוניה המלודית
|
אל הארכיון האישי (25 יצירות מאורכבות)
|
|
"כיף לי להיות
איתך. אתה מצחיק
אותי, אתה גורם
לי להרגיש טוב,
אין לך שום
חסרונות.
אבל..."
מישהיא שגמרה
איתי |
|
