|
שיר אופק כבר לא תמיד מצליחה למצוא את עצמה, היא
כנראה הלכה קצת לאיבוד, שכחה את הדרך חזרה.
בינתיים היא מחפשת - ובתקווה גם תמצא.
אני חיה בעולם של אגדות. עולם שבו כיפה אדומה הולכת כל יום
לסבתא, סינדרלה משאירה נעלי זכוכית בכל פינת רחוב וטינקרבל
מעופפת לה לבד בשמים - כי פיטר פן החליט סוף סוף לגדול.
|
קצב, מוזיקה סוערת, גוף לגוף נוגע-לא נוגע, עיניים חודרות
נועצות מבט נועז. הנשימות נעשות שטוחות ומהירות, אין טעם לבזבז
זמן על שאיפה ונשיפה. השיער מתנפנף עם סיבוב מהיר נוסף, ואז,
בהתאמה מושלמת עם הביט האחרון של השיר, השכבה מצועצעת - כמו
שעושים בכל הסרטים
|
פעם הכרתי מישהי שידעה לעוף.
היא הייתה מדהימה, מתעופפת לה בין העננים וצמרות העצים, שורקת
שיר של ציפורים. אחד הדברים שהכי אהבתי היה להסתכל עליה כשהיא
עפה לה באושר
|
"על מה את מסתכלת כל כך הרבה?" הוא שאל אותי פעם.
"שום דבר מיוחד" עניתי בסתמיות והוא גיחך.
"עיניים כמו שלך ושום דבר מיוחד - איזה בזבוז" ולא הוסיף.
|
האמת היא שהוא היה זה שהכין את הגלידה כי אסור היה לו לגלות את
המתכון..
|
אתמול סוף סוף סיימתי לבנות את החומה.
עבדתי על זה די הרבה זמן, 16 שנה, חיים שלמים.
|
פעם היינו יושבות תחת עץ רענן, היא ואני ואני והיא. יכלנו לשבת
במשך שעות ולא ידענו, לא הרגשנו איך שהזמן חלף לו. כל כך הרבה
זמן חלף בשניות.
והיום זה כבר אחרת, העץ הרענן שלנו הצהיב.
|
הייתה לי פעם שיחה עם אלוהים.שיחה ממש רצינית על כל מיני
נושאים.
שיחה עמוקה.
הכי עמוקה שהייתה לי אי פעם.
השיחות האלה הן מה שמשנה את העולם.
|
היא לבשה טרנינג שחור וחולצה כהה גזורה, כזאת שצמודה לגוף
בדיוק במידה שמספיקה כדי לראות שמתחת היא לא לובשת שום דבר.
היא נראתה בדיוק כמו שזכרתי אותה.
|
"אני עושה היום טופס טיולים", הוא מספר, אולי כדי להזכיר לי
שהוא עוזב, רק למקרה שעובדה פעוטה זו נשתכחה מליבי.
אני מהנהנת, מרגישה איך הראש קצת כבד, ומושיטה אצבע כדי לגעת
לו בקצה האף.
|
היא הייתה קטנטנה, הרבה יותר קטנה מכל אחת אחרת.
כולם היו גדולים ורק היא קטנה.
היא תמיד הייתה שונה מכולם.
|
ראיתי אותה, יושבת בנחת על קצה הצוק, שיער ארוך- ארוך מתבדר
ברוח, זוהר בברק אדום. שפתיים מסתירות חיוך מתוק ועיניים
מאושרות מביטות אל נוף הרי אילת היפיפה.
לשניה חשבתי שאני הוזה, שראשי הקודח מהחום והעייפות ממציא לו
ילדה יפה שיושבת בראש הצוק
|
בשיחות שמתנהלות אצלי במוח, המשפטים שאני אומרת לך תמיד יוצאים
מתאימים.
|
"אל תגיד את זה" הזהרתי אותו "אתה לא באמת מתכוון לזה" אבל הוא
מתעקש: "הלוואי שלא הייתי נולד" וקולו עכשיו חזק ובטוח יותר
מקודם. אני נושכת את השפתייים, מנסה לחשוב על דרך לעצור אותו.
"תפסיק" אני מבקשת שוב והוא עדיין בשלו: "הלוואי שלא הייתי
נולד"
|
ההתערבות של הפעם באמת עולה על כל ההתערבויות. אני חושבת שאני
אתכנן ליואב עונש אמיתי על ההפסד שלו. בדרך כלל אני משתדלת
לרחם עליו, כי הרי אני תמיד יודעת שהוא יפסיד.
אמרתי לכם, זה משחק מכור.
|
תקישבו לי! תסתכלו עלי! כן, עליי ... זאת שעומדת לה לגמרי לבד,
משקיפה על עולם שבולר לא להקשיב לי. צורחת צרחות שאף אחד כבר
לא מסוגל לשמוע.
|
קשה לי לכתוב כשאני צוחקת - אז במקום אני מתחילה לבכות.
|
באמצע החצר שלנו יש עץ עקום. לא סתם עקום- כמעט מעוות, משהו
שלא מהעולם הזה, אבל עדיין עץ.
סבא תמיד מספר לכל הנכדים שלו סיפורים על העץ מהתקופה שהוא עוד
היה צעיר ואפילו לא פגש את סבתא.
|
אז, הבנתי שדעכתי. החכמים מהעולם החיצוני צדקו:
פרחים נובלים כשלוקחים מהם את השמש.
ואני נובלת איתם.
ובכל מקרה כל המשמעויות העמוקות מתפוגגות לתוך פרח נבול אחד.
|
חשבתי על הדרך שעשיתי עד עכשיו, ועל הדרך שעוד מחכה לי, נסעתי
לי ממקום למקום כבר כמה ימים, בלי מטרה ובלי כיוון, מחליטה
החלטות לפי מצב רוח.
והיה לי טוב, ללכת לאיבוד, לשכוח, להיות נשכחת, להתנתק.
מהזיכרון.
|
אני שונאת אותך
על זה שאני תלויה בך,
על זה שעכשיו במקום לחיות-
אני עוצרת ומחכה לטלפון ממך
|
- למה העיניים שלך אדומות? בכית???
- לא... כן... זה כלום.
- זה לא כלום
- אבל זה קורה, מצב רוח
- למה לא אמרת קודם? כשדיברנו???
- בגלל זה התקשרתי: הייתי צריכה אותך
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
אני כמו שאתם
רואים אותי,
הצלחתי רק בזכות
10 אצבעות,
5 של חשיש,
4 של סוכר,
והבוהן שלי.
סרן בנימין
גלעד, סטלן חולה
סכרת וכותב
סלוגנים עם הרגל
מגונה,
(מגונה- עיר
בסין שמיצריים
בה רגליים
מבמבוק וטופו) |
|
