|
שיר להב, הגיעה לעולם אי שם ב- 1981...
סטודנטית למדעי החברה וההתנהגות, המנסה להגיע לעומקה
התהומי של הנפש, על שמחתה, מכאוביה, מחלתה
ובריאותה...
היא לא ראתה. חבל שהיא לא ראתה. אולי אם הייתה רואה, הייתה
מפסיקה לכעוס עלי כל-כך.
|
אכסה אותך בי
כציפור את גוזלה בכנפה
|
בכל פעם, שסופות של געגוע
פוערות תהום בקרבי,
אני בורחת למקומות אבודים
מחפשת מקום לא נגוע, בליבי.
|
בחיבוק, בריחוק
בתוך הקרבה המזויפת בנית לך חומה
חומה שתגן עליך ממני, ממך.
|
הוא לא ידע כמה כאב לה
שהוא לא ידע הרבה דברים.
|
תמיד כשהמאבק היומיומי שלי בך ובעצמי
מתיש את כוחותיי ואין דרך אלא לוותר,
אתה מגיע לנטוע עוד תקווה
רק תקווה קטנה, לא יותר.
|
אבל כשאתה שם, ללא גוף,
מושל באדמתך,
זו אני כאן, השיר של נשמתך.
|
אם שנינו שותקים
הפנים מספרות
אם שנינו שותקים
הדמעות מדברות
|
תראי אותך, את בלילות
עם הכאב שלך נלחמת
נוטשת את המציאות
לכל חלום שאת חולמת
|
ישנם דברים שעליהם צירוף המילים "הזמן ירפא" לא עובד.
דברים שגורמים לך להמשיך את חייך כשנפער חור עצום בתוכך, למשל.
אז אתה ממשיך, כי אין ברירה ולאט לאט אתה מתחיל להבין שאתה
מתקשה מאד להמשיך הלאה, כשהמעגל הפרטי שלך עדיין פתוח.
|
|
|
כיפה אדומה היתה
קורבן תמים של
הנסיבות
הפרולטריון |
|
