|
היא הייתה מקרה קשה, "מקרה קשה ללא ספק!" חשבו בליבם
הרופאים, אך מכיוון שמערכת הבריאות לא קיבלה תקציב
שמן במיוחד בשביל לטפל במקרים ה..אמ...נו... נגיד
ש"מיוחדים" כמו שלה, היא שוחררה לעולם החופשי.
משפחתה זעמה על ההחלטה אך ללא הועיל, ההחלטה הייתה
סופית. לבנתיים, בעיירה שקטה בשם שלא ננקוט על מנת
לשמור על פרטיות (י-ר-ו-ש-ל-י-ם) היא ישבה מאחוריי
מחשב שבקושי עובד, ויחד עם קופסאת הלאקי סטרייק שלה
היא בישלה מזימות שטניות כייצד להשתלט על העולם.
(חי!חי!חי!). המשטרה מבקשת מהציבור לפקוח עין ולא
להכנע לפיתוי שמאחורי הסיפורים של קוד
סודי:"שמריתוש", שכן הם חסרי פואנטה, והוכח שהם
יכולים לגרום לעוויתים קשים בעין שמאל ולרצון בלתי
נשלט לעלות על שולחן ולפזם שירים של בריטני ספירס
(אין קשר). והעלילה מסתבכת...
הוא ידע שלדבר מושלם חייב להיות פגמים קטנים, שיהיו כל כך
בניגוד מוחלט לשלמות של אותו דבר, ובכך בעצם ייהפכו את אותו
הדבר למושלם.
|
"אתה מכאיב לי, דיי עם הנשיכות," היא אומרת, והוא רק מחייך
בערמומיות. יודע שלא משנה מה הוא יעשה, בעיניה זה הכל
ADORABLE.
|
ישבנו מסביב לשולחן. חיכינו עד שהנשים יעברו אחד אחד וישימו על
צלחותינו את מגוון הדברים המגעילים האלו שאוכלים, "בשביל
הברכה".
|
היא הייתה הסופרת הכי חסרת כשרון,למעשה היא אפילו לא יכולה
להיכנס תחת ההגדרה של "סופרת".היא הייתה כל כך גרועה שכל
התגובות שהיא אי פעם קיבלה היו ל"ת (אם אתם יודעים למה אני
מתכוונת...).
|
גם הלילה שנתו נדדה,כמו שהיה בכל החצי שנה הזאת,מאז שהוא אמר
לה ללכת,ומיכאל לא עצם עין כבר 36 שעות.הוא כבר ניסה הכל, חלב
חם,גלולות שינה,אפילו מוזיקה מרגיעה, אבל שום דבר לא עזר.
|
היום התאהבתי במישהו רק בגלל סגנון הכתיבה שלו. התאהבתי במישהו
רק בגלל המילים שהידיים שלו העבירו על המקלדת.
|
ואז השיעור התחיל לעבור מהר יותר, וכל הכיתה נראתה לה שמחה
יותר, משתפת פעולה יותר, כבר לא אותה חבורה של ילדים קטנים,
טוב, בעצם עדיין אותה חבורה של ילדים קטנים, אבל הפעם הם היו
מאוחדים, כיאלו שהם הרגישו שהכל הולך להיות טוב יותר.
|
כוסות השמפניה מתנגשות זו בזו וצלילי המוזיקה השמחה מקפצים
לכל אורך החדר. אנשים רוקדים, בקבוקי שמפנייה נפתחים כל שנייה
וכולם צוחקים.
|
אבל כולן חלק ממני, הן כולן אני. לכולן קוראים שמריתוש, ויש
להן גם את אותו שם משפחה, חוץ מהאחד ז"ל, שאני שתחתיו אני כל
כך רוצה להיות קרויה.
|
והאדם שישב מולה עשה פרצופים של "אם לא תפסיקי אני ארצח
אותך!". אבל היא לא הפסיקה.
|
"כל העומד..."
לרוץ מהר מהר!
"מאחורי ומצדדי.."
למצוא מקום שאף אחד לא יימצא!
"ומלפני ומעליי..."
הוא לא יימצא אותי כאן בין השיחים!
"הוא העומד!"
שיט, הוא כאן!
|
היום שחר לקח אותי לבית שלו,והראה לי את האקדח של אבא שלו,
אקדח חמוד כזה,של 9 מ"מ,שיכול לפתור לי את כל הבעיות כל כך
בקלות,אתה לא יודע איך נמאס לי לחיות בלעדיו,להעמיד פנים שאני
אוהבת את שחר בכדי להיות קרובה אליו,אלוהים אני כל כך אוהבת
אותו,אני עוד אראה לכולם
|
אבא לא הסכים לקנות לי בובה של ברבי נסיכה. אימא דווקא כן
רצתה, אבל אבא לא הסכים לי. אמר שאני מפונקת. "למה שנקנה, הא?"
אמר לאימא.
|
ואני מציתה את הסיגריה שלי, ויושבת על המדרגות. משום מה החיוך
שלי גדל יותר מידיי ואני מתחילה לפזם: "כל היום שר, כל היום
שר..."
|
הזמן: יותר מידיי מאוחר בשביל לזכור.
המקום: מוזיאון ישראל, בירושלים (אירוני).
הדמויות: אני ומתוקית.
|
ככה זה היה תמיד, גם כשבאו אורחים, הרמת גבה אחת מצדו של איזי
ופאני הייתה מיד משתתקת ומתכווצת בפינה שלה. אלו היו היחסים
בינם כבר שנים, והיא ידעה שככה הוא מאושר, וזה מה שהיה הכי
חשוב לה, האושר הנקי והמזויין שלו.
|
גם אתה, ביום שישי קמת במיטה שלך, נזכרת שיש לך פעמים בודדות
של שינה טובה. קמת ונתת נשיקה לאימא, שרק לראות אותך עושה לה
את היום. ובלילה, כשיצאת עם חברים שלך, ותפסת לך עוד מישהי
להעביר אתה את הלילה, גם אתה, כמו הרבה לפניך, לא התקשרת אליה
יום למחרת, או כל יום
|
האושר כבר מדולל מידיי, כי סתם רוצים להרוויח עליו יותר כסף.
המצב על הפנים, ואין ממה להתרגש.
|
אני הולכת בראש מורכן
מנסה לא להתבלט
הולכת באיטיות
בעולמי דם נשפך שולט.
|
לכל אחד יש את הצבע שלו,
פעם חשבתי שהצבע שלי הוא ורוד,אבל טעיתי,
הבנתי משהו מלשבת פה,
|
לכל אחד יש את הצבע שלו,
פעם חשבתי שורוד זה הצבע שלי,
טעיתי, והבנתי משהו מלשבת פה,
שכל הצבעים בעולם - זה אני.
|
כי אתמול זה אתמול
ומחר זה מחר,
והיום כבר נגמר
ואין כבר
על מה
לחשוב
|
מוזר
חשבתי שהיא תמיד זורחת במזרח.
מראה כמה אני יודעת.
|
מצאו את ההבדלים, שבין שחור ולבן, בין מציאות וחלום,
בין מה שבאמת קיים, ומה שכאן רק היום.
|
כששאלתי שוב את המראה,
מי מכולם היא הכי יפה?
לי היא לא ענתה, ואני נעלבתי,
מה עשיתי לא נכון?במה שגיתי?
והמראה המשיכה בשלה,
רצתה שאני אבין לבד את התשובה.
|
עוברים ושבים מעליי מתלחשים
ושאלתי: "היכן האבן החמה?"
אך הם אינם מבינים,
שכל רצוני היא מנוחה.
|
לפתע אל חדרי בוקעת מנגינה,
שלווה וחורקת של ציפור שיר נודדת,
ואני כבר רציתי לחזור לשינה,
אך ההיא שבחוץ בהתקף סרנדות נדבקת.
|
הוא צדק כל כך שלא הכניס אותי לחיים שלו, כי הוא ידע מה שאני
אף פעם לא הסכמתי לקבל- את העובדה שאהבה היא חולשה, והחולשה
הזאת כל כך מיותרת לעומת כל סבל אנושי שמותאר באריכות יתר בכל
פינת רחוב.
|
מעניין גם מה יקרה עם הבנים בחיי, זה שעם מישהי עכשיו, ובטח
דופק לה את הצורה עכשיו, בעוד שאני יושבת כאן ומנסה למצוא
שורות..
|
שלושה מושבים בתחנת אוטובוס מפרידים ביני לבין האישה עם התיק
השחור. נעלי העור החומות שלה מתופפות על יצקת הבטון..
|
שלום, לי קוראים באבל בלו. כן, כן אני יודעת שזה לא ממש אפשרי
כי "פיות לא קיימיות במציאות", אבל האמת היא שזה לא ממש נכון.
פעם היו קיימות פיות
|
אם הייתי יכול הייתי סוגר אותה בתוך כלוב, ושנינו היינו חיים
בו כל החיים שלנו, רק שנינו, לבד. ולמה דווקא כלוב? בגלל
שלאחרונה גברים אחרים מתחילים לרחרח מסביבה, לא יודע למה, כי
אחרי הכל היא לא כל כך יפה, היא רק נאה..
|
ואולי בעצם, אף פעם לא היה לי את הכשרון שחשבתי שהיה לי, אולי
אף פעם לא כתבתי משהו, אלא רק רשמתי כמה מילים, שהתחברו בדרך
מסוימת, ויצרו סיפור.
|
כואב לי לחשוב כמה שאני אוהבת אותך, וכמה שנראה לי שעוד לא
הספקתי לתת לך את כל האהבה שהייתה לי לתת לך.
|
הסתכלתי מסביב, הכל היה כל כך דומה. הכל הזכיר לי כל כך את
התקופה ההיא, שבה..
|
יום אחד אני הולכת ברחוב,
ורואה הכל, מריחה הכל, שומעת הכל,
מרגישה הכל, וטועמת כל כך הרבה דברים,
אבל לא את הכל.
|
בלונדינית:(מנופחת מעצמה)"אני יודעת משהו שאת לא יודעת?!"
(הברונטית מסתכלת עליה במבט מזלזל, לוחשת "איזה ילדותית!"
וחוזרת לעיסוקיה השונים).
בלונדינית:"הי! לא שמעת מה אמרתי?! אני יודעת משהו ואני מוכנה
לשתף אותך בחינם?!"
ברונטית:"זאת מדינה חופשית, לא?"
בלו
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
במקום בו שורפים
יהודים- ישרפו
גם בני אדם!
זוזו לסטרי,
שניצול |
|
