|
 " אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת, את אומרת
אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת... " |
שאלתי בצעקה "כמה?" והוא החזיר לי "אחת ושתיים" אני שונאת את
המשפט הזה. אתה יודע כמה גרסאות שונות יש ל"אחת ושתיים" ???
|
ניאון מהבהב. כתום. עם כמה נוריות שרופות. נקודות נקודות
בוהקות וכבות ממסגרות את השלט המתנוסס מעל "הפיצוציה של
שמעון" מתחת לבית שלי.
|
אני מכירה אותך
יותר מדי טוב, כנראה.
אני יודעת בדיוק
מה הצעד הבא שתעשה.
|
היא הלכה איתו
והם טיילו להם
בטח ישבו באיזה בית קפה...
|
5 בבוקר, מה זה משנה
בוקר, לילה, לא ממש ברור.
|
אני מצמידה את הפנים אל הזכוכית, נושפת עליה, ושואפת בחזרה
ושוב, ושוב, עד שנוצר כתם של אדים על השמשה. אדים מחום הגוף
שלי המתנפצים כנגד הזכוכית הקרה. קר בחוץ.
|
של שני אנשים מרוחים אחד על השני ועל עצמם ועל הקנבס עליו הם
מצויירים. צבעי שמן אף פעם לא היו הטעם שלי. צבעים כהים מדי,
קודרים מדי, רק עצב יש בתמונה הזו. שניהם מסתכלים עלי במבט
הקר שלהם, מחפשים תשובה ויודעים שאין, פשוט לא נעים להם לזרוק
לי את האמת בפרצוף.
|
|
|
אני הבנתי, שאם
אני רוצה
שהסלוגונים שלי
יתפרסמו, אני
צריכה להוסיף את
שמו של בועז
רימר בגוף
הסלוגן, ואולי
גם אני אקבל
תגובת המערכת
(אוי כבוד!)
לוליטה- התחרפנה
סופית |
|
