|
היא נולדה בעשירי בדצמבר 1985, לאחר ציריי לידה קשים
בבית חולים סורוקה בבאר שבע.
היא נולדה בניתוח קיסרי, עשתה צרות עוד בתור עובר.
בגיל 11 היא כתבה את השיר הראשון שלה.
הוא היה שיר-מכתב. היא הקדישה אותו לאהבה הראשונה
שלה. אהבת ילדות תמימה גרמה לה לכתוב.
מאז- העט והדפים הפכו חלק בלתי נפרד ממנה.
באתר זה בחרה לפרסם חלק מיצירותיה.
היא מבקשת שתקראו, ואם אפשר, שתגיבו.
היא שמחה לקבל ביקורת טובה ורעה כאחד.
החלפנו מספר מילים, אמרת לי לשמור על עצמי, אמרת לי לא לכאוב
יותר מידיי, אך באמת חשבת שאוכל? הלכת, השארת אותי לבד בעולם
הזה..
מוקדש לכל האנשים שאי פעם איבדו אדם קרוב.
|
לאן נעלמה הכנות שלך?
אני מניחה שהיא התמזגה עם האגו.
והחיוך שלך? למה הוא נראה נוראי פתאום?
אותו חיוך שכל-כך גרם לי לחייך באותם ימים, כעת גורם לי לרצות
להקיא.
|
רציתי לגשת אליו אך פחדתי. משהו בתוכי קרא לי לעצור בכל פעם
שרק ניסיתי לקום. אולי זו הייתה השפעת האלכוהול שהפכה את
הרגליים שלי לכבדות, אולי זה היה הלב שלי שפחד מדחייה... אבל
משהו בי קרא לי להפסיק לנסות לקום.
|
אני בת 18 בקרוב, בת 18 והכי לא עצמאית. אני בת 18 בקרוב,
אוטוטו אני אחראית למעשים שלי. אוטוטו אני אדון לעצמי.
ושוב, לא עצמאית.
|
קצת רקע לפני המכתב..המכתב הינו אישי, לסבא וסבתא ז"ל שנלקחו
מאיתנו לפני כ8 שנים..הזמן עבר אך הכאב עדיין נשאר וישאר כנראה
תמיד.
סבא וסבתא שלי היו הכל בשבילי, המכתב כולל בתוכו זכרונות מימים
עברו, בהם נהגנו לבלות/לשמוע סיפורים מבית סבתא את סבא בע"מ..
לפני ש
|
את מכתב ההתאבדות שלי אכתוב בורוד, כך שיהיה לכם זכרון ורוד
ממני.
ורוד הוא צבע שמסמל אופטימיות, וכך אני רוצה שתזכרו אותי.
אופטימיות זה תמיד מה שניסיתי לשדר לכולם, אז אני רוצה שזה
יישמר, גם כשאני לא אהיה כאן.
|
סבתא,
אני פה יושבת מול מסך מחשב, מקלידה מילים שהלוואי ויכלו
להגיע אלייך.
|
אמא,
מילה אחת עם שתי הברות,
אישה מקסימה לכל הדעות,
תמיד מפרגנת,
לכולם משמשת אוזן קשבת.
|
ניסיתי להיראות אופטימית
רק כדי לגרום לך לחייך
סיפרתי את הבדיחות הכי דביליות
רק כדי לשמוע את הצחוק המתוק שלך
|
היא למדה איתי בשכבה מכיתה ז' עד ט'.
היא הייתה מסוג האנשים השקטים והפחות בולטים בשכבה.
מספר פעמים החלפנו ביננו כמה מילים.
לרוב זה הסתכם בנשיקת שלום בבוקר.
|
היא סילקה את הפחדים
היא השמידה את העצב...
סוף סוף טוב לה , באמת.
|
היא נשברה לרסיסים
כל שריר בגופה נמתח
כל וריד בגופה מאיים להקרע
|
אני מרגישה שזרקו לי סכין אל תוך הלב
|
האושר נעלם כלא היה
השאיר אחריו חלל עצום
הלך מבלי להשאיר תקווה לטוב
הלך מבלי להודיע לאן ומתי ישוב.
|
שי,
את ילדה קטנה,
את אינך מבינה,
נחשפת אל העולם במהירות רבה,
גדלת אל תוך האושר,
גדלת בתוך השמחה..
|
ביקשת ממנה לתאר את עצמה. לתאר את האופי שלה, את היחודיות שלה.
כשהיא ענתה לך שהיא "סתם ילדה רגילה" אתה עיקמת פרצוף, הרמת
גבה. אמרת שלכל אחד יש משהו שמייחד אותו, שגורם לו להיות שונה
מהשכן שלו.
|
הוא מגיע בכל לילה עטוף כולו בלבן
מגיע למספר רגעים, בודק שהכל תקין
בודק האם אני בסדר, האם לא נכנעתי לכאב
הוא מסתכל עליי ולוחש לי: "מה שלא הורג-מחשל"
|
ציוץ הציפורים גורם לי לרצות להיות כמותן
אין להן דאגות. אין להן דכאונות. אין להן על מי לכעוס.
הדאגה היחידה שלהן היא לאן לעוף.
ואם לי הייתה הדאגה הזו, בין רגע היא הייתה מפסיקה להיות דאגה.
|
אמרו כבר לפניי (הרבה מדיי לפניי-עוד בתקופת התנ"ך) "ארץ אוכלת
יושבייה"-ועכשיו אני רק מבינה עד כמה הם צדקו.
|
|
|
המממ.
הרגע ראיתי
סלוגן שנראה לי
מוכר מאיזשהו
מקום.
ואז הבנתי: אני
כתבתי אותו,
בשעת לילה
זדונית ומאוחרת.
הדבר היחיד שעלה
בדעתי בנוגע
לעניין הוא: "מה
לעזאזל
חשבתי?!?"
זאת שלא הולכת
לכתוב יותר
סלוגנים באמצע
הלילה.
אופס.
יום ג', 2:00. |
|
