|
במבט החוצה השמיים מנסים לגרד את צמרות הבניינים.
במבט פנימה הסרטן יושב עם אמא בסלון, מאזינים לקול
המוסיקה, מעשנים סיגריה.
התצלומים מפוזרים על השטיח האפור, הטלפון מצלצל בחדר
השלישי, המים התחממו כבר לפני שעה.
אין כח לזוז.
אין כח לכלום.
מילה מילה בנה אותו. תנועותיו היו מהירות ומדויקות ובמהרה קרם
הבית פסקאות ומשפטים. כעבור כמה שעות כבר היה עומד כל כולו על
תלו: בנוי וגמור, מנוי וגמור להיות הבית הכי מיוחד בסביבה.
האיש עמד מן הצד לרגע, השקיף בסיפוק גדול על ביתו-יצירתו, ואחר
פתח את ה'דלת'
|
בסוף יהוגית לא שילמה עלי בכלל. ממש נעלבתי. לא ציפיתי לזה
ממנה. מזל שמכונית שילמה עלי. עלי להתחתן איתה. להתחתן איתה,
שאלתי את אורלי. היא אמרה, עזוב, יהיו לכם ילדים מונגולואידים.
|
תם עידן הרגש. נבלו כל הפרחים והפכו לנפט גולמי. הבאתי
בולדוזרים ענקיים שסללו כבישים מזופתים שפוגעים באיכות הסביבה
שלי.
|
חלפנו על פני כל הדוכנים כולם, מהם עמוסים יותר ועמוסים פחות.
חלקם היו מלוכלכים מעט, אך ברובם רמת ההיגיינה הייתה גבוהה
למדי. אחת המוכרות הייתה מצעקת "עוף שחוטרי! עוף שחוטרי!" ואי
שם עולל רך בימים השמיע את בכיו העדין.
|
אני בז לי, אין מה להגיד. אני רואה את עצמי ממוסגר בתוך מסגרת
עץ חביבה, כשאני שכוב על מצעי פלנל של חורף. חבוקה בזרועותיי,
לובשת סוודר חמים, בדיוק כמותי, אהבת חיי היחידה. לעולמים נשאר
יחד, שפתינו נוגעות לא נוגעות.
|
יומיים אחר כך מהא מתה מסיבוך באפנדיציט. ידענו כולנו שזה
יקרה, הרופאים אמרו לה שכך יהיה, הם היו עצלנים מדי בשביל
להתחיל לנתח והכל, אז אמרו לה שתמות בתוך שלושה ימים, וכדאי
שתתחיל לנצל את הזמן כמו שצריך
|
ויתקרב, וירעד.
וישכב ללא ניע.
רק גרוגרתו נעה ללא קול מעלה ומטה ללא הרף.
נצחי רגעים. רגעי נצחים.
|
מתרוצצת היא אחרי בכל העיר. זועקת את שמי. נטפלת אל השבים
ועוברים, "הראיתם אותו? את אהובי? הראיתם?"
|
נכנסים שניהם, ושמעון רק קולט אותה וכבר מרגיש איך הלב שלו
מתחיל לדפוק. מרוב עצבנות, לקח מטלית והתחיל למרק את הבר. ומי
שמכיר את שמעון יודע שנקיון זה לא ממש הצד החזק שלו. הוא מאלה
שמתגאים בעובדה שבחודש שלו בסיני המים היחידים שנגעו בגופו היו
מי ים.
|
הם אינן הדמויות הראשיות. הם רק שני אנשים, די קטנים, ודי
שטוחים מבחינת חשיבות עולמית. אף אחד מהם לא משפיע ולו במאומה
על תכליתו של יום, או חשוב יותר, על תכליתו של לילה.
|
במקום בו אין אפשרות ממשית לקיומו של יופי, אני עובד. ממרק
כוסות. מחלק נרגילות ללקוחות. מדי פעם מביא תה למישהו. אולי גם
אוסף את השאריות. לא יותר מזה. אבל זה בסדר, לא רציתי יותר
מזה.
|
לפנות בוקרו של יום המחרת כבר היה קיפי במחסום חווארה, נשען על
נגמ"ש מאובק שהוציאו מאיזה ימ"ח, מעשן אסקוט בלי פילטר ועוצם
ופוקח לחילופין עיניים טרוטות, כשהשמש הגדולה כבר חלפה לה את
הרכס והחלה לטפס במעלה הרקיע התכול.
|
אסעד נכנס פנימה. מתיישב על המיטה של אולג, קצין המבצעים, ושוב
נאנח. הוא חיית תשומת לב, אסעד זה. בחוסר אכפתיות אני מכין
לשנינו כוסות תה, למרות שהוא אוהב קפה.
|
מתבוננת בעצמי במראה. מתבוננת במגבת התכולה שכרוכה סביב חזי.
הצוואר שלי מבהיק מן המים. אני מסרקת את השיער. הייתי רוצה
שהאיש הזה יהיה מאוהב בי. הוא יכול להיות מאוהב בי. אני חושבת.
|
לחדור לתוכה בתנועות קצובות. קדימה אחורה, קדימה אחורה.
|
תחילה לבש צורות משונות. דמה פתאום לכתם של גורבצ'וב. אחר כך
פתאום נראה לי כגורבצ'וב עצמו. אחר כך כבר תפס כמחצית משטח
הקיר, ולאחר חצי שעה נוספת והנה השתלט לי על כל החדר.
|
קר לו בחוץ, וגם במעלית. הוא נועל אחריו את הדלת ורוצה להוריד
נעליים. ואז הוא שומע איך אמא שלו מתנשפת, משתפשפת, בחדר
אחורי.
|
אהרון בינתיים מוריד את המים ואני מבין שהוא יסיים לחרבן
בקרוב. הוא מוזר כזה. הוא תמיד מוריד את המים גם בזמן שהוא
מחרבן. שאלתי אותו פעם למה הוא עושה את זה, והוא אמר שבשביל
שלא יהיה ריח. בנאדם חייב ללמוד את זה ממישהו, אף אחד לא עולה
על זה בעצמו.
|
עכשיו הוא, זה נראה לו עוד יותר מוזר מזה שבחורה דוברת עברית
פונה אליו באמצע ניו יורק. הסתכל עליה כאילו נפלה מהירח, למרות
שבעצמו הרגיש ככה.
|
שקיות הולכות חזרה מהשוק, כיפות מדדות אל עבר כיכר ציון.
אנגלית מהלכת יד ביד עם שיער בלונדיני מתנופף ברוח הקרירה. שמש
מחייכת אל האבנים ורק אני הולך כפוף ומסתתר. נבהל מכל פח אשפה
חף מפשע ונמלט אל צללי הכתלים
|
ואני תמיד הייתי חולם על איך שלא היינו עניים ואני הייתי יורד
למטה כל יום חמישי, בדיוק בחמש ועשרה, והייתי קונה מאיש
הצעצועים המון צעצועים. המון. אפילו את כל הצעצועים שבעולם.
והוא היה מחייך אלי ואומר לי 'בבקשה' עם הקול המיוחד שלו הזה
והכל היה כל כך טוב.
|
אחרי שכולם הסתלקו משוקה קם ממקומו והחל מותח איבריו. פשט את
הידיים לצדדים, יישר את הגב. ניער מעצמו מעט מהאבנים הקטנות
שנצמדו אליו. בראשו גלגל שיר ששמע לפני שבועיים ברדיו בדרך
הבייתה. הוא שמע רחש פסיעות רכות על הכורכר מאחוריו. הסתובב
וראה את ברדוגו בא מולו.
|
הזמן שעובר משמיע זמזום חרישי. כמו של פלורסנט מקולקל כזה, אבל
פחות נעים. זה לא צליל שקשה לקלוט, אלא שרוב האנשים מעדיפים לא
לשמוע אותו. אין זה דורש יכולות דציבליות מפותחות או רגישות
אוזנית מתקדמת. לא. זה דורש רק רצון לשמוע אותו, זה הכל.
|
החייל היחידי בצה"ל שלא היה אמור להשאר סילבסטר אלפיים, נשאר
בגלל שאיזה מישהו שהוא בכלל לא מכיר הלך לנוח בהדסה. הוא כבר
ראה את הכותרות בעיתונים - "עיטור העוז לחייל בעל הדוגמא
האישית" כתבו בידיעות, אבל היו אלו הכותרות במעריב שעניינו
אותו הרבה יותר - "המסיבה"
|
בחוג לפוסט סקס המרצה אמר שאם בן הזוג נרדם מוטב להניח לו
לישון ולדבר על זה בבוקר. אני יודע שכבר אמרתי את זה אבל חשוב
לי להדגיש את הנקודה הזו כי זה משהו שאפשר ליפול בו בקלות.
|
לא הרחק מהיכן שאני גר, יורים בנמלים. זה משחק חדש שהילדים
מהבניין האחרון בעיר פיתחו. יורים בנמלים.
|
בדרך הביתה, אבא פתח את כל החלונות ונסע מהר מהר. לאוטו נכנסה
רוח מהירה שהעיפה את כל השיער של אבא מהקרחת. ראיתי איך הוא
מסתכל עלי במראה שלו מדי פעם ומחייך.
|
ואז הם הכניסו את שלומי לבור ואחר כך עידו ועוד כמה ילדים כיסו
אותו בחול, וזהו.
|
וכל הדרך אל הגן היא מחזיקה לי את היד ואני מרגיש שבא לי כבר
להגיע ולברוח לגננת. להגיד לה שעשיתי קקי במכנסיים, שהשתנתי על
השטיח, משהו, לא חשוב מה, העיקר שתציל אותי מהדבר הזה.
|
כשאני הגעתי הם עדיין לא דגו אף דג, אבל שניהם כבר היו מסטולים
למדי. אחד היה שרוע על הדשא, החכה שלו שרועה לידו, והוא בוהה
בשמיים דרך עיניים עצומות. השני ישב ליד החכה שלו ודיבר אל
המים. הוא שאל אותם אם נוח להם להיות רטובים כל הזמן, אבל הם
לא ענו לו.
|
אבא שלי היה מהנדס. הוא אפילו לא ממש תכנן בתים, הוא רק היה
עובר בכל מיני בתים חדשים שבנו והוא היה מסמן כל מיני דברים
בנייר שלו, ואחרי זה חוזר חזרה לעירייה בשביל לכתוב על זה דו"ח
בנייה.
|
בין ארבע קירות, על מזרן דק, אני שוכב ומצייר אותך בעיניים
עצומות.
|
בסופית הרס אלוהים את השמיים ואת הארץ
|
הסתובבתי עם המכונית ברחוב. הסתובבתי הסתובבתי. פותח מזגן,
סוגר. פותח חלון, סוגר. מדליק רדיו. מעביר תחנה עוד תחנה, עוד
תחנה. נוסע. כן עוצר בעצור, לא עוצר, למי אכפת ואת מי זה
מעניין בכלל.
|
ליהודי האחרון שנשאר קראו עבד, והוא היה נמוך, מקריח ועם
עיניים כבויות. לזכותו ניתן לומר כי הוא מאד אהב לנהוג
באוטובוס. השאר אינו ידוע וגם אינו ממש חשוב.
|
"לי אתה נראה כמו שועל."
הוא צחק. "בטח, זה בגלל שפורים. זה תחפושת."
הסתכלתי עליו. צודק, בחיי שלא שמתי לב. באמת תחפושת, באמת ילד
ולא שועל.
|
המון מגע וגוף ויצרים. אני מתחיל לחזור על עצמי. אין מה לעשות,
זה מה שהיה שם. במימיה המתוקים של הכינרת.
אני מקווה שיש פילטרים במוביל הארצי.
|
הם שברו את כל הכפתורים בטלוויזיה, ועכשיו אני תקוע על ערוץ
המזרח התיכון ולא יכול להחליף תחנות. ככה שיש לי שתי ברירות:
או לבחור לצפות בבית המעופף עם כתוביות בערבית, או להקשיב להם.
|
הכחול עוטף אותה וגבה החשוף מופנה אלי. אני מותח קו זעיר מהצמה
לאורך עמוד השדרה
|
אבל עכשיו אני עסוק בלבהות לה בפאות לחיים, שזו הפעם הראשונה
שאני רואה אותן. אני לא מבין איך הרשתי לעצמי לפספס אותן קודם.
אמנם הן לא כל כך בולטות לעין, אבל פגמים אמורים לאתר הרבה
לפני שמתחייבים למשהו.
|
לא ארבעה חדרים בלבד לו,
אלא שלוש מאות חמישים ושישה.
וכל אחד מהחדרים מאוכלס.
|
הנהג פתח את החלון ושאל לאן אנחנו רוצים. זה שבא לקחת אותי אמר
לכותל, והנהג הסכים. נכנסנו. התיישבנו מאחורה. הנהג אמר לו
לכבות את הסיגריה. הוא שאף ממנה ואחר כך הטיס אותה דרך החלון.
אחר כך הנהג התניע ונסענו.
|
אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
|
|
כמה פעמים אמרתי
לך?
לא אומרים איכס
על חרא!
חסה לבתה, מלמדת
נימוסי דשן |
|
