|
כאן בצפון רמת-הגולן, ביפי הטבע הפראי - והמרחבים
בחלקת האלוהים
ובעיקר בחורפים
מסע החיים שלי - בדרך השירים
הרבה אור, ושלווה ועומקים
יצירתיות, ורוחניות,
לצד עבודה סוציאלית (זה הייעוד),
ו-53 שנות התבוננות...
משתדלת לשמור על הרכות, ועל השובבות,
לחפש תמיד את היופי, בכל מקום, בכל אדם,
להיות אמא לשקד, שחף, שהם ומעין-השיר שלי...
אבל גם לעצמי .
לא אוותר על הדרך, כדי לגלות את שבסופה
ולעולם לא אפסיק להאמין באהבה...
רוצה לגעת בחיים, באנשים, בנשמת העולם -
ועם המילים, זורמת הלאה.
כדי לקרוא את השירים המלאים - יש ללחוץ על שם השיר
הרצוי (באדום)
אודים מיתמרים ממני
האמנם כבה הכל?
עוד מעט, תבואנה טיפות הגשם
ואוקף שלולית עכורה
|
היש וישוררני
עת ערב מותי
זוטות הרהורי
אסופות משנתי ?
|
משאינך אומר לי, לכי מעלי
כנטועה במקומי עומדת
בדרכך, אינך מרחיק ואינך מקרב
ואני בגעגועי מתנודדת
|
אני הורה אותך, ילד, במלוא העוצמה
קודחת על משכן נשמתך התמה
אין לי עוד כמוך - יחיד אתה לי
כמו שני קודמיך - אוצרי, עוללי
|
הכל נשטף ממני והולך
ואני עוד כאן
לראות שאני עוד כאן
אחרי המבול הגדול
אחרי הכל.
|
באין כל מחיצות
בעירומך... רעדתי אני
מעורבבים
נמסכים זה בזו
כלים שלובים
אנשים שלובים...
|
אחרי שהתייבש
קיפלתי בזהירות ושמתי על מדף
על ההכי גבוה
בחלל שחיכה בין הרגשות הישנים
|
לפעמים אני עוד תרה אחריך
בצמתים סואנים
מבקשת אישור לקיומך
בחיי, בימים אחרים
|
לכבות את הדליקה
שאת תוכי מבערת
את שאול התשוקה
הממיסה ומקמרת
|
כשם שמלמד אותנו כל יום
ובערב נלקט ומתוייק הנאמר
כך נאצר בנו כל מה שאין לו שם
ושוקט ונטמע ולא יוגד דבר
|
אתה יונק את דמי, את זיעתי ואת פחדיי
וכולך עודך כה מחובר אלי
|
"אמא, נכון שגם כשאת כועסת את אוהבת אותי - ותמיד תמיד את
אוהבת אותי?..."
- נכון, אפרוח שלי.
|
האדמה מתרככת ונפתחת סביבי
חרש נושפת, קולות יום מתאדים
ממטרה חרישית מעגלת טיפות
מעגלת גם בי קצוות מחודדים
|
ישנת לצדי...
נשימתך קצובה
שכבתי ערה על ידך... ללא רחש
בלבי אהבה
|
טיפות המלח על שפתיי
בהתנפץ עלי הגל
הלום חזור הלום
בדק של הנמל
|
בין האהבות אני לבד
ממלאת את עצמי בבדותות
מתיקה שרעפי מהאמת שלי
למה שכנראה כבר לא יכול להיות...
|
אני נפתחת אליך...
בוא בשדותיי
ואראך את הדרך
אליי.
|
מתכסה בשמיכה של
שדות מצהיבים
שיבולי רוח
מנושקת לרגעים
|
בין רכות נרקעת
וירוק מתנדר
נטוו לנו קורים
כלכודים בזמן
|
איפה אתה, שקטפת,
כשהשדות ריקים
איפה אני, בתוך ים הפרחים והירוקים
שאיתי מחכים, ואיתי שותקים,
ואיתי צוחקים ואותי מבכים,
|
את ריח האוויר
מחריף גשם של סתיו
טיפותיו המרגשות
- מערה אל קרבי
|
בינתיים
מתעטפת במבטך
וברוח שהבאת אלי מן המדבר
|
איך את יודעת שהגעת
לקצה שבו יש שיר
שכתבת והלחנת וחיכית לשמוע
כל כך חיכית
בלי נשימה
בלי אויר
|
אתה רואה דרכי
כל פעם יותר
והבוקר שלנו
הולך ומתבהר
|
מכיר את אותם הימים
אלה שאין להם שם
שדקותיהם כמו צפות
ושעותיהם נידפות
|
הלכתי ממך זו הפעם
הרחק, לבלי חזור
|
כמו ברגעים שלי בטבע
כשהיופי מחפש בי את המילים
לדבר הודיה, וכמיהה
וערגה, עירומה כזאת
שמבקשת חיים
|
מנוע המכונית ושירי לבך
לחישת האספלט בכבישי הלילה
בין פנסי רחוב ישנים
|
בבר אפלולי
מפוכח ורועש
אני צועקת לךְ את חיי
|
מבטי לוחך מלמעלה
את בלוריות ענני העמק
- נחבאים בינות להרים
כבין שדיי - במטמורת הסדק
|
זקוקה להלך יחפה בחולות רכים
ולפתוח לי שמים
מביטה בך בשתיקה
מנותקת
וככה טוב לי
|
בחרתי להציץ תחת גלימות
לראות הכל
זרעוני פורענות
רחמי שאול
|
רק בלילות,
כמותרת
עטויית גלימות כמרים
מבליחה בעיניי האש
בין ריסיי מבטיחה, מרמזת
מרצדת חטאי-סתרים.
|
כדרך שמתאהבים
מבט, ניחוח
קצה חוט
|
שאני לא אשנה
ואני לא אשתנה
לא במחיר חיי
ולו למען ילדיי.
שמשאם רב על כתפם
על תמימותם
|
כל כסותנו טלאים
של חרדה, של עונג
רק המוות טהור
בבשרו את השקט.
|
חלקיי מתחילים להיאסף מפזורותיך
מלבד זה שנשאר אתך לתמיד
|
מקומרת נשיות
דרור גולש לו שערה
גל צחוקה אומר חיות
כמו לנצח נערה
|
לפעמים מוטב
שהמילים לא תהיינה נאמרות
בעיקר לך
|
באבני חומה של שמש חורפית
בגלי רוח שקטה ומהורהרת
בתנועת שיבולים רכה
בקסמה של מחצבה מתפוררת
|
כל החיים העשירים האלה
וצמד שחפים, שמזכירים לי
כאן נולדתי, פעמיים,
כאן אספתי לי צדפים
|
ואין מזור
בגופי טביעות אצבעותיך
בלהט מסומנת, לזכור
שבאתי אליך
ולא אחזור.
|
מי אתה
שתפרע שיערי
ברוח זעמך מנשב
|
קרן שמש מזדחלת
על ירכי
באיטיות, מפשיטה אותי מאיתני
ואני מניחה לה
|
אינני מיטיבה להצטער.
נותר לי מן הצד להתבונן
בענברי חיי
|
מעורטלת
בלילות ההבילים
הכרסתנים
אני כומרת געגועיי
בציפייה
בכוונה יתרה
|
מרוחמת
בתוך מי-אהבתך
נשטפת כולי
ומתפצחת בדממה.
|
ידך תחליק במורד רגלי
לאט
עורי סומר למגעה
|
נגן לי אותך בחושך
ולא בחלוקה לסעיפים
כמו שרוצה אותך
בהמולת חיים
|
נגע בי לרגע האור
אלומה של חיים ושלמות
ואני כאן, בתוכי הכפור
מסרבת, ממאנת למות
|
והתחדשות פורקני הלילה
שבהם נוצרת אני
לפי גחמות אדון-עולם
וחיבוטי צמאוני
|
מתי יכתבו על נשים נשואות
שעם לכתו אוכל חלומן
הלומות-כזב, פעורות, עשוקות, מומתות...
ובשובו לא מצאו עוד עצמן
|
הולכת בעקבות צעדיך,
על אדמת הגולן
בין האבנים והעשב, הגדרות והרוח, ניצני פריחה ושמש חורפית
על שפת המצוק
אל מול חלון העמק, השקט, האוויר שאין צלול ממנו
בתוך נפשנו
אני עדיין
הולכת בדרך שכבשו לי רגליך
|
למקום שאחריו
כבר יכולים לנשום
ויותר לא מחפשים עוד
שום מקום
|
ללא כסות על ראשי
רק בסתר לילות
אני נפתחת, פושטת
מלבושים וקללות
|
רגעה הרוח משריקתה
והיא מלטפת
רק זיע העלים, בענוותה
הנוגעת, העוטפת
|
בי עולה דחף
להעביר יד
על צדעי ההר הכסופים
|
שתכבוש ותרעיש
את שתיקתי הקשוחה
שתרוקן כעסי
ותמלאני בך
|
ואולי לא אכבוש את הבכי
ואולי יימלטו לי פחדים
ואולי בצחוקי אספר הכל
ואולי לא אלד ילדים
|
כשהלכתי ממך היה חשוך
אף לא לחישה קטנה של אור
כמו עכשיו
שלא יידעו השירים למצוא את דרכם
אל ההוא, הנאהב
|
שעון החיים שאך החל פועם
והוא נקי, ללא רבב, צח ושלם
שמורות-עיניך הזורחות אלי
טועמת, נושמת אותך עד בלי די
|
לפניי מונחות לבנים
חימר חיים, אהבה וכאב
להיבנות על שרידי בתים עזובים
לבקש איתניו של הלב
|
בזמנים כאלה
אנשים נושרים
לעוד הפוגת חיים נמהרת
חסרת מעצורים
|
כשאלוהים רוצה להתוודות
הוא בא אלי
|
אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
|
|
פלאפון נקסט,
תמיד מחובר
עד שהוא
מתנתק...
תרנגולת בנסיון
כושל להמציא
סלוגן |
|
