|
אני.
איך מביעים את זה בגוף שלישי?
הם יושבים זה לצד זה
פאב אפלולי
בירה בכוסות זכוכית
אורות עמומים
|
תמיד אהבתי את הנסיעות האלה איתו, עם הקלטות הישנות האלה שלו,
של מיני שירים שכבר שנים לא יצא לי לשמוע ומביאים זכרונות
שברחו כבר מזמן מהתודעה.
|
הייתי בחדר, ההיפופוטם הסגול שלי נועץ בי את עיניו מלאות
ההבעה.
קברתי את ראשי בכרית.
הוא פשוט נישק אותי. אני לא מאמינה שהוא נישק אותי.
|
שוב אני מופתעת עד כדי גיחוך
אני רואה ומתקשה להכיל את העובדות בתוכי
אהבתי אותך
סמכתי עליך
|
לא ידעת מה לעשות כשהתרחקתי,
מושך בקצה מכנסי,
רץ ברחבי הבית ויורק יללות של כעס
|
Terrified.
Cought up in a fantasy.
Thinking im the only one in your life.
But being so far from you
Makes me unsafe
Exposed.
|
and i know ill be fine
but as the tears flow down my cheeks
I'm in another world
|
למה אתה לא יכול להיות עצמך
האיש הרגיש, השובה, האוהב
שמצליח להצחיק אותי בערך בכל מצב
|
thinking of you, again.
hanging into false hopes
for my awreness of you
to finally faid away
|
Wasting my time and my breath and myself
Wasting myself over you
over waste
|
מיד אחרי צחוק המכשפה
הגיעו הקולות
מחשבות, מבוכה
כמעט פחד
אני?
איך אני בכלל יכולה?
|
טיפשה שכמותך
משחקת בו ומשחקת בעצמך
מרוב כוויות הכל כבר שחור
משאירה אותו תלוי
רחוק
|
לך למסיבות המטופשות שלך
למוסד,
לחולי הנפש.
|
כמו דג מפרפר מחוץ למים
אני מחכה למכת החסד
הכאב החד שיפלח את ליבי ויתן לכל הרגשות,
לכל התהיות על מה יכול לקרות
|
אני יכולה לשנות הכל. להתקשר אליך.
ואני כבר מרגישה את הצביטה הקטנה למשמע קולך, מופתע לשמוע אותי
ועדיין חם ומלא געגוע.
|
וזה מובן וטבעי
אבל גם קצת מדאיג
כי זו אני
ואיכשהו הכל זמני אצלי
|
נבחרים מחליטים החלטות גדולות מעלינו
משנים סדרי עולם
משחקים משחקי אור וחושך
מביאים לכאן את הצללים
|
תמיד שנאתי מבוכי מראות
עדיף זכוכיות שבורות וראייה צלולה
|
הפשטתי אותך ממגרעותיך
והשארתי רק את החמימות שלך
משאירה אותך במחשבותיי הכמוסות
אחחח כמה טוב לחיות באשליות
|
עוד שישי בערב,
החבר'ה יוצאים לקרוע את העיר,
עיפרון שחור משוח בכבדות,
שפתון זועק
|
שעון החול מתפורר לאפר,
הזכוכית נמסה,
הפיה נפלה למשכב
|
ההתרחקות שלי כבר הפכה למנוסה
ריצה מבוהלת כמו מחלום בלהות
המחשבות סובבות סביב מוחי, לא מאפשרות לי מנוחה
|
אני שוב נופלת
עכשיו אתה כבר לא אתי
בודדה
על רצפה אפורה
נוחתת חזק אל המציאות.
|
בהתחלה הערכתי את זה,
עכשיו זה סתם נראה לי מעושה.
|
עושה שני צעדים ואז חמישה מחזירים אותי לאחור
|
מלאך שלי, היית כאן כל כך הרבה זמן
עוד לפני שידעתי שיש מלאכים כמוך
|
אתה לא כאן
ופתאום יש לי שקט
זה קצת עצוב
זה גם קצת ריק
אבל זה שקט
השקט שלי
שאני לומדת לאהוב במקומך
|
החיים יפים
לא, אני לא צינית (הפעם)
ואפילו לא מיפה את המציאות
|
יכול להיות שהיא תמימה - זה מה שרובם אומרים -
חלקם בחיוך - חלקם קצת במבט מרחם
|
לא רציתי שתגיע עכשיו
לא יכולת לחכות קצת?
לא הרבה,
אולי חודש
|
צמתי ביום כיפור
זו כבר פעם שנייה שאני עושה את זה
זה אולי לא מרשים במיוחד ובכל זאת.
|
"מה???" אני כבר קצת עצבנית, מגיבה בטון של, "מה לעזאזל?!".
בכל זאת יש גבול למה שאפשר לצפות ממני אחרי שלוש הטרדות במהלך
שתי דקות שנייה וחצי אחרי שהתעוררתי.
|
עיניה נפקחו אט אט, מסתנוורות מהשמש הבוקעת מבין עצי היער, רוח
על פניה וריח נקי של בוקר בישרו לה שעליה להמשיך.
היא קמה במהרה על רגליה, עטתה את ברדסה השחור והחלה מטשטשת
עקבותיה בטרם צאתה לדרך.
|
|
|
יש שני זיליארד,
שלוש מאות
זיליון, ארבעים
ותשע
קויינטיליון,
חמש מאות ושתיים
עשרה מיליארד,
שלושה וחצי
מליון, קח או תן
מאתיים אלף,
חרגולים שחיים
ואני מי אני מה
אני
סיני |
|
