|
 
שרון אלדר- בריין .
ילידת שנת 1976.
כותבת שירים מ- 1982.
פותחת צוהר קטן למחברת שלה: "צעקת הדגים".
לאחר שנים של הפצה ידנית- החלון פתוח עכשיו לכל עובר
אורח.
כל שנותר הוא להציץ.
בראשית היה תוהו ובוהו וחושך. שטתי על פני המים ולא ראיתי דבר.
רק קולות עמומים שהלכו והתפשטו בחלל. התמכרתי לצליל של המים.
מפעפעים, משקשקים, רוחשים. המים הכילו אותי והפכו להיות כל
עולמי. שאפתי אל קרבי מהמים הטובים.
|
גברים, שאינם כבר מטילי מורא,
נשים, שעדיין רואים עליהן
שהיו יפות,
אכולי שיטיון זקנה
|
אין לי זמן/ לסור לחדרך/ לבוא לבקרך/ פשוט אין זמן
רוצה לשבת אתך ולבכות עד סוף הדמעות/
ואין מקום בלוח הזמנים שלי הצפוף עד מאוד
|
תדרכו על הגופה
תרמסו את העור
הרי היא לא מרגישה
הרי היא לא תחזור
|
לאמיתו של דבר
הייתי הבת של הרוח
שברירים מקוויה הצטיירו בדמותי
כשנפשה זעמה
בה ברגע של אי רוגע
פרשה כנפיים ונטשה אותי
|
הקיר שלידי קולט את אוויר אפי
נקבוביותיו מנופחות
לוגמות עוד ועוד...
|
הייתי רוצה כמוה לבכות הכל,
לצחוק הכל ולמהול.
כמשקה אלכוהולי עם קמצוץ מתיקות
כשתייה קלה בתוספת טיפה מרה.
|
מתחת לשפתון הקרטיב האדום שכן חיוך גדול חיוך צהוב
ככה היא עמדה כולה צהובה- הכלה הצהובה
|
נכדינו, והם עודם בקצה הראשון
מגלגלים את כסא הגלגלים שלנו בבית האבות
להם יש את הזכות ואת העול
לראות את התורשה בהתהוותה
ואנחנו לא ידענו את דרכה של הזיקנה
כי את הדורות הקודמים מחקה המלחמה.
|
בוא אליי כמו מתנחל/ אהוב אותי כמו ארץ האבות/ התמסר אליי כמו
אל קודש/ ואל תסכים לעוזבני
|
לוחשים את הסוד
מרעימים בקולם
|
הסופה הזאת
באמצע החיים
נפלה עלינו
היא תנשוב חזק
ותעיף את חטאינו
|
בבית המידות שלה ושל אישה
כל הצבעים שבעולם
לא יכולים להסתיר
|
"וההריון השלישי הוא כמו סוכריה"
אמרה האישה השנייה
ובקיר מאחורי גבה ריצד בנה האבוד
|
אני פוכרת ידיי כמסננת
והמילים נשטפות בעדה
|
"מלקטים את מה שאפשר ללקט"...
שיר ישן.
היה נכון בשנת 1995.
נכון גם עכשיו.
|
המסובים בצעו-פצעו
מחפשים אחר עולל
שחיזק אחיזתו
|
יש לכסות את המנגינה ברגבים
להשקיט את הכינורות המיבבים
להשתיק את הפעמונים החרישיים
כי השקט בא מבפנים
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אם ממחזרים
סלוגן, זה הופך
לנייר
דו-תכליתי? |
|
