|
יא-אללה.. איך היינו פעם. כאלה להוטות וסוערות.
אני לא מאמינה שעשית את זה.
דוחה שכמוך. לפחות תביאי משהו לנקות אותי.
נו מור חומוס פור מי להיום, או לתקופה הקרובה.
|
כמה ברבורים והכול לבן
כמעט שאני מסתנוורת
אולי אירוני, כי יפה
ואף אחד לא עיגל פינות
רק עוד בליטות חדות
מתוך הגוף
וזה יפה
זה משגע
זה משגע
|
נו סליחה ועוד פעם אחת
לא יותר
תני לי לבדוק את הלב שלך
רוצה לשמוע דפיקה - דפיקה
|
לכתוב עליך בכזאת פשטות
את מספיק מורכבת כדי לתת משמעות
אני נשמע בשירים כמו ילד עם בעיות
|
הפעם המילים לא עלייך
זה לא הזמן להתנצל
אז רק תדעי שלא עלייך
אני שוכב כותב ומתפלל
|
סמטוחה שלמה.
שאין ברצוני לייחצן.
|
גם כן, אהבה. מילה שתמיד הפצרתי בי לא להשתמש בה בכתיבה.
איך היא הורסת את הכל. ממש מחרבת את עצמה.
עדיף לדבוק בעוד תיאורים,
שלך,
של הגוף שלך,
של מה את עושה לשלי,
אהבה.
ראית?
זה כמו במקום לכתוב ספר שלם.
|
אם היה לי אומץ להתאבד,
אלו בטח היו המילים האחרונות שהייתי משאירה לה.
והיא? היא בכלל לא חשובה כבר. אני מנסה לשכנע את עצמי שלא אכפת
לי. כי איך זה שלא אכפת לי מכלום, ורק היא עדיין...
|
עד לרגלי שולחן האוכל אפשר לחוש בכפות הרגליים ברטיבות הזאת.
דורכים יחפים, ממשיכים ללכת, ויוצרים עקבות בוציות.
הבית מתמלא כולו בחול ומים מעורבבים. מתקשה, ויוצר כתמים.
אני מנקה. אני שבדרך-כלל מחכה שאתה.
|
אז מה עכשיו? אולי קפה? שלוש פעמים כבר עשיתי ביד היום. לא
מצאתי על מה לחשוב. מרוב בלגן ופנים מתחלפות, עצרתי על אורי.
|
"נראה לי, שאנחנו חולות באותו חרא."
היא הסתכלה עלי לרגע, כאילו חיפשה את התשובה בעיניים שלי,
וכשהבינה, צחקה צחוק קולני.
-"תשתקי את הפה שלך" (לקחתי לה משפט), "את עוד תעירי את כל
השכונה",
שתינו התכופפנו להחזיק בבטן, כאילו עוד רגע כל האיברים
הפנימיים שלנו
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
זה אני!
בני סלע, מודה
ומתוודה. |
|
