|
אין בי אהבה.
שנאה יש בי.
שונא גמד עם כפייה,
אולי שונא מספיק כדי להרוג.
|
טבול במלחמה בין בני האור לבני החושך,
טועה בדרכי אל האור,
והאור אשר בקצה המסדרון
מאיר את חדרה של אימא,
היא אינה הוזה,
שוכבת היא ומאבדת את מושג חרותה.
|
זוכר את שנתם השקטה,
הם ידעו את מלאכתם, הישנים.
הם שוכבים על החוף,
והם צפים על המים
|
...היין האדום פורץ בו פערים חבויים
והוא סותם אותם בשאלות ותשובות.
עכשיו לפני שאקום ואלך לדרכי
אביט בו לשניות ספורות
ואראה אילו פנים מביא אליו הלילה...
|
מחזורי הענק רועמים במרחק,
האויר כחבל תליה מהודק.
הצבעים בך דוהים כבידי כובס לא מיומן,
שבע השנים הרעות כבר כאן.
|
תשאלו- "מי אשנא בחיי? "
אענה-"את אימא , בוודאי."
"מי אוהב?" תשאלו כמובן.
גם אז אשיב-" אימא" שחור על לבן.
|
השואה מתחילה מעט אחרי שאהבתי,
תל- אביב כבר אינה אדישה.
יש גופות ברחובות מכתשים וצעקות,
ואני חסר רק מגע חם של אישה.
|
חבוקים היינו כאשר הלווין נבלע בצל עולמנו,
היינו תפורים בכפות ידינו,
ועם עמוד הרוחות עמדנו אנחנו,
חסרי אונים אל מול האור הנעלם,
ועדרי עננים סתמו על הבאר את הסוף,
|
הייתי מוגן,
הייתי מפוטם.
עורי הפך שומן ופני עגלו ורפסו,
שרירי נהיו כורסאות עור,
שיישבו...
|
והלילה כליל מתקפת הנגד,
מבולבל ורצחני.
רובה של עץ וברזל צמוד לגופו,
והוא דורך את הנשק,
ובין הדגלים ובין המזכרות,
היה צלב קרס שחור,
|
ובשנתי העלמתי עין מן הכוח העולה עליה,
ובקומי ראיתי את ליל הסכינים הארוכות,
הוא אחז בכל הלהבים והם חתכו את גרמניה שלי.
הם חתכו את כל האמונות ברומן ארוך ובטוח,
הסכינים ביתרו את כל החלומות שנחבאו בתוכי
וכשאבא שלף את סכיניו, אני שלפתי את שיני,
|
הם עולים ואני יושב כבר,
כמו נקרע הזמן, נקטע הרצף.
ואני שב אל עצמי.
לו רק היה לי גשר
|
דרך אצבעות ידיו אדע את עור פניה,
בין לחישות ליבו, אגנוב תשוקותיו,
אתמסר להן.
לכשיפול לשנתו והיא רכה לצדו,
אהיה הוא.
|
שני להבים של אש,
היה לילה, הנחל בוער, המטעים זוהרים.
וכבר תמונות מנותצות על רצפת שיש,
זכוכית שבורה, מסגרת מעץ,
ותמונה.
|
מעופף לו הלא מאמין על זנבה של הרוח.
מסופה לסופה, מסופה לסערה.
אמונות ודעות מחליף עם בואו ולכתו של לילה.
וצחוקו המרעיד כמו בלא פשר,
כמו היינו אנו בדיחה.
|
...והן שיחקו באלמונים, ערמו אלמוניות בתעלות,
ולא עצרו גם אחרי שזיהו את הטירוף בתוך עצמן.
הימים הולכים ומתמלאים בוולקיריות מסוג אחר...
|
ייסורי לילות בוערים, קינת פגזים מתרסקים,
כל כדור שורק, מותיר בכם אגרוף קפוץ,
ואתם זקנתם על דם ועל פחד ועל קבורה.
ומה תדעו אתם על אהבה אמיתית?
|
אופקים נכחלים, עננות קלות מראה, מצילות,
מטילות ביטחון אפרפר לשניות אחדות ונעות.
ולהבות נסתרות מוסיפות להמיס את סדרו של הטבע.
|
ובעוד הקול הדק הזה מותיר בי סימנים ברורים,
נערמים פרקי הספר,
חוברים אל מעשיות חיי.
|
נשקתי אישה זרה, חרש מן הטבע,
עיוור מן הטבע השחור הזה.
צללית מולי ואני מתעלם מאזהרותיו,
טועה אל שפתיה, אובד בתוך בגדיה,
מוסר לה עוד פיסה יקרה מכוח החיים
|
אך זמן, תמיד זמן,
ואין עוד מצולות,
יש מושב ויש דרך,
ויש איש מעורפל שאוהב כילד
|
צימאוני ורעבוני לא נענו,
ומן הציור עולות יללות תאווה של שטנים.
אני צורב אל המיטה ניסיונות מנוחה,
והערות עורמת את הדקות כאבק של אבנים
|
הגרמנים עוד שם, הם לא הלכו.
הגרמנים עוד צועדים,
פורצים קוים בחזית המזרחית,
ומנקבים חורים בגופי אנשים.
גאים הם צועדים ברחובות פאריס,
ונערות לונדוניות בזרועות קצינים אפורים.
|
אני מעביר יד קרה בקיעור מתניה,
יד מרחפת על גב בצבע מדבר.
והיא נעורה אל ידי,
מושכת בי ואוספת את תנועותי,
שותה אותי ומתענגת וכואבת,
והיא פרוסה אלי.
|
ראו עיני דומעות מן האבק את המחיר כולו,
כלבים נוגסים בבשר אדם,
והיום מפזז עם ציפורי שיר חבויות,
|
שורשי העץ יונקים מן האדמה,
ענפי העץ יונקים מן השמש.
העץ גדל מעלה ומטה,
רוקד ריקודי עונות
|
אתם מפוזרים על פני האדמה,
למען אויבכם המחייך כשהוא אוחז בגופתכם הגדומה.
והוא חוגג, טובל מגף בשלוליות של בוץ אדום,
כבר לא תדעו שהענקתם לו גבורה גדולה היום.
זקנו שחור ,רובה מונף, יורק צרורות של גאווה,
למען האיסלאם אתם שרופים,
|
|
|
בחייאת ג'ירפה,
תעשי לי עוד פעם
את הקטע הזה עם
הצוואר שלך.
מיץ פטל מכיר את
דמויות המשנה
יותר לעומק. |
|
