|
טוב קוראים לי שי ברלין ואני נולדתי בבאר שבע בשנת
84.
את הכתיבה אני גיליתי שהייתי בן 16 ומאז אני לא
מפסיק לכתוב, בשבילי הכתיבה זה סוג של פורקן.
את האמת הדף הזה זה רק המשך של דף אחר שיש לי פה
באתר בשם יוצר שי ברלין שזה השם המלא שלי.
אני מקווה שתיכנסו תקראו תהנו ותגיבו..
כי אין בי כח מספיק לאחד עורקים
אין לי כח מספיק לחפש ניצולים
יש לי זמן רק לדחוף את הדגל לתיק
לקבל את עצמי, לחבק להרביץ
להבין שאני מול עצמי זה אותו האחד
נפנה לי מקום שיהיה לי נחמד
|
האצבעות שלך לוחצות לי על הלב
סוחטות לאט, לאט את הטיפות
מקלפות את השכבות בציפורניים
גורמות לכל גופי להתכווץ
|
איך לא העזתי
איך ראיתי את הבריחה
ולא רדפתי
איך נפלה האפלה
ולא הארתי
נסוגתי אל גבולי
שתקתי
נתתי לך להעלם, לנצח נצחים
|
כל השירים שדיברו רק עלייך
אף פעם לא יצליחו לתאר את כולך
ורק שתדעי שמדהימות הן עינייך
כמה כואב לי ללכת ממך
|
מחשבות על מלחמה
גיבורים הירואיים
מכוסים בדגל המדינה
מובלים למנוחת עולם
בתוך ארגז עץ
מכוסים בבטון לשנתם האחרונה
|
עצומים החלומות שלי
אך מהודקת הרצועה
שאת גרוני חונקת
לברוח לא מרשה
|
ואין לך צורך בינתיים
את שוקעת
לאט, לא מבקשת עזרה
מכל האנשים שמסביב
מיליונים עוטים מסכה
|
האם אפשר לבכות?
על מה שלא היה?
על מה שכבר אין?
כי גם אם לא
אז הדמעה שלי בזוית העין
היא עובדה מוגמרת
קיימת, נוזלת לי על הלחי
חמה, מנסה להרגיע את הכאב
את הצריבה
מחפשת את ההקלה
|
נדמה שעוד הלילה זה יקרה
אחרון המגינים שלי, עומד לו בקצה
|
בין כל הסיבוכים אוחזים ידיים
מול כל הכאבים חורקים שיניים
רומן שהוא טעות עיוורת
רחשי לב מבולבלים בתקווה
|
בעיר כזאת
שאין צבע לבתים
זה פתאום כל כך ברור לי
איך כולם עיוורי צבעים
|
הוא לא מוצא
הוא לא מוצא
שלוש שנים של פסיכולוג
אבל את האושר לא מוצא
|
הכל נראה יפה יותר
באור שקיעה
קרני שמש אחרונות נוגעות במים
מסירות מליבי כל דאגה
|
תינוקות חדלו מבכי
ילדים קפאו במשחק
|
אהבה לא תגיע אליי
אולי נוחות
אולי סידור מתאים
להרגיע יצרים
ליצור חלופה
|
אחרי שנכוותי לעולם לא אחזור
על אותם טעויות שגרמו לי לסבול
|
אישה ברזל, נתלת מעל המים
שנים שהיא לא נגעה באדמה.
כפות רגליה רטובות עד הקרסוליים
זה רק עניין של זמן עד שתבוא החלודה.
|
איש עם מזוודות שלא נוסע
ריקות הן מונחות על הריצפה
ואם הוא רק היה יודע
מי שם מחכה לו בעולם
|
שהכל נגמר
אחרי שהים גאה
ושערות שחורות הפכו שיבה
ועיניים רואות הפכו סומא
אני נשארתי
|
את כל השנים ששרדתי
סודות שאמרתי לך
נשכחו שעצמתי עיניים
הרגשתי בלב בדקירה
|
בדידות שהיא הטוהר שלי
הדבר הכי אמתי שבי
ביקורתית, קשה אך מחבקת
|
ובשקט שאחרי הסערה
מלאך מוות מרחף לו
מעל נפשי שהפכה גופה
|
אז אל תיבכי את כל כך יפה
דמעות מלאך זולגות על הריצפה
|
ואת האידיאל הלא מושג
את כל מה שאי פעם רציתי
ורק שתדעי שבגללך כל הזמן בכיתי
|
ילדים משחקים מול גדר בכדור
זה משכיח להם את העצב
וגם לי יש כדור למשחק
שעושה לי בדיוק את ההפך
|
אבל שהגיע נדהם לגלות
תריסים סגורים מכוסים וילונות
קולות של בכי מרעישים מסדרונות
|
העצב שוב נכנס קרוב ללב
וכל פעימה רק מגבירה את הכאב
|
אני אי בלב ים
מוקף מאות כרישים
ואין שום מגדלאור שיעזור לנווטים
לחצות בשלום את כל המבוכים
|
אני כל הזמן חולם במקום לחיות
הלוואי ורק יכולתי לישון עוד שתי דקות
כי המציאות שלי דומה קצת לקופסא
יש לי קצת פתחי איוורור ואין לי דרך יציאה
|
טרם חלף זמננו
אני משלה עצמי בקצת תקווה
נתלה בין קרנות מזבח
מחפש בפינות קצת אמונה
|
איבדתי תיקווה מאהבה
כי נדמה לי שאני הייתי האחרון שעוד האמין בה
אפילו האדם שיצר אותי אמר לי שאהבה זה טירחה
וילדים זה כאב ראש נורא
|
אני במטוס שלי
מעל הגחמות שלך
מעל המשחקים של רוצה או לא רוצה
מעל הרגשות
ומעליי רק הכוכבים
|
וביין כל הדמעות שלי
מתחת לריסים
יש לי גם עיניים
הרבה זמן שהכל כה מטושטש
|
ילדות אחרת
זיכרונות מוזרים
במקום לגדול על סיפור אגדות
לגדול על שירים עצובים
|
מרעש כותבים את השירים הכי שקטים
רק מפיצוצים תבוא הנחמה
ואין איש מלבדי
שיבין את מגילות המלחמה
|
מתוך ליבי כתבתי את השיר
שתראי את פתיחותי
שתסתכלי על המילים, שתצרחי
|
זה את האמת כבר לא מפתיע
ממני לא נשאר יותר מדי
שאריות מחוברות לגוף וקצת רגש
שמבין שאולי כבר לא תבואי
|
מלאה מלחמות וצרות היא
ריחה הוא של אבק השריפה
כל פינה ריחנית היא אנדרטה
כן זוהי ארצי הקטנה
|
שאני לבד בלילה
מכווץ על מיטתי
אני חושב המון עלייך
ומקווה שאת בוכה
|
כמו מונה ליזה
בשער זהוב
לא נותנת למבטי לעזוב
|
אל תבואי אליי
כשיורד אצלך גשם
כמו שהיית רגילה
בימים שהגאות אצלך הייתה גבוהה
בימים של סערה
|
אני לא מתכוון להיכנע
לא יפסיק להתפלל
לא מתכוון להעלם בקהל
כמו עוד מספר טיפשי ומבולבל
|
ביין הסורגים האלה
נפרץ זרם גדול
אדום בדם שלי
חסר כל מעצור
|
כי עברו כבר המון אבירים את הגשר
ואני רק ליצן החצר
|
זמן חולף ועוד לא העזתי
לראות שקיעה מנוף אחר
מזווית שונה
רוצה אני להיות החול שמסביב לסלע
לתת לרוח ללמד אותי על נדידה
|
דם נוזל לי מהיד
דם שנשטף לו במים
והראש מופנה אל השמיים
עד מתי אדמם לי לי בדרך הזאת
|
אני לא מפחד מהקפיצה
גם לא מהגובה
המרחק גדול אך מתקצר במהירות
ועננים של צמר גפן ירככו את הנחיתה
|
היום ראיתי ציפור
חופשייה דואה בשמיים
והיא הייתה בצבעים של ירוק וכחול
ממש בגוון של המים
|
והטל נידף, ונשארה רק רוח
שהקפיאה אותי עמוק בלב
|
זה לרצות ולהיות כמו כולם, רק שונה
ובין דקה לדקה זה הכל משתנה
|
להביט בשקיעה מול חאן יונס
לדבר עם הדים וצללים
כי זה כל מה שנשאר לי
בלילה שאת לא איתי
|
לאיש שגר בתוכי
אם אפשר להדליק שם את האור
לנער את קורי העכביש
לאבק ממנו חול
|
מעניין איך יודעים שאתה קרוב למות משיברון לב?
אני חושב שגם אני הייתי קרוב לשיברון לב כמה פעמים.
מעניין אם יש לזה טיפול, חוץ מלשתות או לעשן או לברוח למדינה
אחרת. מעניין אם אפשר להבריא או שתמיד קצת מזה נשאר אצלך בלב,
כמו הרפס, רק מחכה להתפרץ.
|
|
|
רק רציתי,
שכל העולם ידע,
שאין לי מה
להגיד! |
|
