|
שחר שפירא (30), נולדה ברמת השרון, גדלה באילת,
לומדת תואר שני בבאר שבע, כותבת למגירה כבר מגיל 10
, נופלת, קמה, אוהבת, עוזבת, שורדת, חושבת, מקווה
ובעיקר כותבת. מזמינה אתכם להצטרף למסע...
פירסמה ספר שירים אחד עד כה (היד עוד נטויה) בהוצאת
"סער":
"כשאני אמות אני רוצה להיות כוכב"
מוטו לחיים: "אני לא ביאליק"
היא ישבה לבדה בחושך, מסתכלת על הלק המתקלף על ציפורניה והציתה
עוד סיגריה. העשן הסמיך הסתלסל מעלה עד תקרת החדר המתקלפת.
|
בלב השקט, בלב הדממה
מחפשת לעצמי פינה קטנה
האם הרעש שעוטף אותי
לא מגיע בעצם מתוכי?
|
האורות דולקים אבל אין אף אחד בבית
יש רק כאב עמום שלא חודר את סך האדישות
הדמעה שזלגה כבר מזמן יבשה
בתוך כל הבילבול הזה, אבדה גם השפיות
|
לילות של סתיו ועשן סיגריות
מחדירים נוסטלגיה מלנכולית מתוקה לורדיי,
הרוח הקרירה מלטפת כאילו להרגיע
|
בעוד כולם מתעוררים
אשכב אני לישון
|
אני מנסה להעמיד פנים שהוא לא שם, הגעגוע.
אבל זה בערך כמו להתעלם מהעובדה שמישהו ירה לך כדור בברך...
|
קמתי הבוקר, לבד, כל כך לבד, התקלחתי, התלבשתי, אכלתי ארוחת
בוקר ויצאתי מהבית. הלכתי, לבד, כל כך לבד, לתחנת האוטובוס.
|
יש סוג אחד של כאב, חד וחודר, כזה שכמעט אי אפשר להסביר
במילים, שמחלחל לנשמה ומשתק כל חלק בגוף, רק הלב מדמם וכואב...
כאב הפרידה
|
|
|
פלפל חריף
במכנסיי,
שורף לי בין
רגליי.
-המזוכיסטית. |
|
