|
שחר היא לא אני. היא מתחזה אליי לפעמים, כי אני יותר
מגניבה, וגם סתם כי היא יכולה, בגלל ששתינו נראות
בדיוק אותו הדבר, ושתינו נולדנו באותו זמן בדיוק
(זה היה אי אז ב-1987), אבל היא לא באמת אני. אני
למשל, מאוד אובייקטיבית. אני לוגית. אני אדישה. אני
גם פטריוטית. אידיאליסטית. אני לא שחר. שחר היא
מתוקה כזו. מחייכת הרבה. אני לא. אני סתם משעממת. גם
אני, כמוה, צוחקת הרבה, אבל רק מתוך הרגל. שתינו
אוהבות אנשים, וסומכות עליהם. שחר כי היא פשוט תמימה
כזו, והיא נהנת מתשומת הלב. אני פשוט כי זה יותר
נוח. לי יש הרבה סבלנות. לשחר אין בכלל סבלנות. אני
אוהבת אותה. לפעמים. גם היא אוהבת אותי. לפעמים.
אנחנו מוזרות, שתינו. יושבות ובוהות באנשים יפים
ומסתכלות אחת על השנייה כאילו אחנחו חברות טובות.
אנחנו לא. אנחנו רק מכירות. אבל לא מדברות בינינו.
בכל מקרה, שחר מוסרת שהיא מקווה שתהנו מהיצירות, וגם
מוסרת ד"ש. סתם כי היא אוהבת למסור ד"שים. אני
מצטרפת לדבריה.
Black is black
And white is gray
I have to listen
To what they say
|
ילדה שלי, ילדת סוכר, תהיי יפה ותשתקי
|
...או שאולי אחייך לעצמי, מתוך צער מסויים, כי הרי אף פעם לא
באמת חייכת אליי. חייכת אל המצלמה. חייכת לבלונדינית שעברה
ברחוב. חייכת לכיווני, אך לא אליי.
|
אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
|
|
אולי מישהו ייקח
יוזמה, וייארגן
פרסים ?
לא תימניה בכלל,
בועדת "הגולש
המתמיד"
|
|
