|
בשנת 1993 היא נולדה לתוך חלום או אפילו אגדה
כבר מגיל צעיר מאוד הייתה תולעת ספרים .
בכל רגעי המשבר ,דיכאון,הרהור,הולכת שחף לפסנתר
ומנגנת סולמות ויצירות מהירות שיפרקו ויראו לכולם את
מצב רוחה ברגעים הללו.
כמו שמה הלכה שחף גדלה והתפתחה והייתה כמין ציפור
נפש קטנה ,שגדלה בין השנים בצורה לא קלה,
ידעה לקבל החלטות,ולעמוד במצבים,
להסתגל לחיים ,שבעצם כול כך לא פשוטים.
בדיוק זה מה ששאלתי, לאחר כמה רגעים הם בכו, הם פשוט עמדו בצד
אני אפילו לא זוכרת כבר אם הצטלמו... אבל בכו.
|
כך חלפה לה עוד שנה
ואיתה המנגינה בתקווה להמשך
נאה ובטוח.
|
אני לא בטוחה שאני יכולה להביע את עצמי
ברגעים האלו, ברגעים שאני פגועה וקשה לי
אבל אני מנסה להזדהות רגע עם פנימיותי,
מנסה לראות מה חוסם אותי
|
אך באותם רגעים של סבל ועצב
וכשאותו פרח יפיפה בינינו נבל
|
אבל אני ברחתי בריצה לעבר השדה
אל המרחב ללא איש, ללא קול, שבו
סוף סוף אפגוש את עצמי ואוכל קצת
לחשוב... להמשיך להאמין
כי אני יודעת שהמוות גם טוב.
|
ועד שלב מסוים אוחזת בך
בכל כוחותיה, אבל בסוף
בשלב הכי כואב...מרפה.
|
אבל אף פעם לא ראינו מה הציפורים הקטנות והחביבות האלו נותנות
לנו
הם באו להראות לנו את החופש,
הם ממש כאן עומדות ומנסות לפלס דרך לשמחה... לקרן אור קטנה
בבוקר שתחדור מבעד לשמחה החמה והכרית הרכה.
|
רק שאלתי לאן הוא הלך,
אבל לא ענו לי...
רק שאלתי אם הוא יחזור,
אבל הם שתקו ודמעה קטנה זלגה על לחייהם.
רק רציתי לדעת אם יהיה מאושר..
אבל אמרו לי שאשתוק ,וכשאגדל אבין.
|
ופתאום יום אחד הודיעו לי שנפטרת,
הדמעות זלגו מעיני כמו נהר גועש,
ופתאום הבנתי עד כמה רציתי להכיר אותך יותר.
|
רק צעד אחד קטנטן מפריד מעייני את הדברים הרעים,
את האכזבות והשאר, שכמו אשליה שנוצרת לפניי,
אני לא נותנת להם לעבור דרכי,לחדור אליי ולפגוע
|
|
|
מי ייתן ותצא
כבר מהארון!
פרובוקטורית. |
|
