|
 
רועדת בתוכך נאבדת לבדך.
עם לב אחד ,
את צורחת ,הוא לא שומע.
עם לב אחד,
את קוראת לו והוא לא יודע.
וגם את לא יודעת מתי הוא יבוא,
למצוא אותך כשאת נאבדת.
להרים אותך כשאת נופלת,
למחשבות שלך...
הוא רצה ואני עוד לא ידעתי, הוא נישק ואני המשכתי.
רציתי אותו גם אם זה היה רק לרגע, רק כדי לחוש קרבה אילו או אל
בכלל.
הוא כתב לי שהוא חושב עלי, הוא צייר את שמי וחתם בשמו.
הופתעתי ממנו, הוקסמתי מהחיוך שלו, חשבתי עליו...
|
הם אף פעם לא נפגשו אף פעם לא דיברו והם שונים.
היא תמיד נשארה לבד והוא תמיד המשיך לחיות.
|
אני אוהב אותך,
אני מבטיחה.
מרחוק רק לעכשיו...
|
אני זוכרת את אותו היום שהכרנו,
אז באמצע ינואר.
|
אני רוצה לשמוע אותך מדבר,
אומר את הבלתי צפוי.
לשמוע אותך מקשיב,
לצעקות בראש שלי.
|
אני שונאת אותך
אתה מסתכל בחצי מבט
אתה מתעלם כשיש אנשים
אתה חושב ולא אומר לי על מה.
|
אתה כמו תמונה חוסך לי אלף מילים...
|
נמאס כבר לכתוב על סיפרי אהבה שכשלו,
על זוג שאהבו ונפגעו.
|
דקות שכואבות לי בלעדייך,
דקות שנלקחות ישר מתוך חייך.
דקות הם כמו רכבת שנוסעת לשום מקום,
דקות גומרות את השעה, דקות גומרות את היום.
|
הבעיה היא לא שזה כואב, הבעיה היא שאני אוהבת את זה.
הבעיה היא לא הנזק, הבעיה היא הצלקות.
הבעיה היא לא מה שאתה עושה, הבעיה היא שאני שוכחת.
הבעיה היא לא מה שתגיד, הבעיה היא שאתה לא מדבר.
|
יש חיים אחריך.
מסתבר שהשמש עדיין שוקעת במערב,
שהאוויר עדיין זורם אל ריאותיי.
מסתבר שהזמן לא עומד מלכת,
גם הימים דוהים כמו רגשותיי.
|
במחשבות שלך,
היא הדבר הכי נכון.
בנגיעות שלך,
היא המרגש הכי נעים.
|
ושוב הבוקר יעלה כמו טירוף,
יסתער מתוך החושך ויבטל את קיומו.
|
כותבת עכשיו מילים פשוטות שלא תקרא
כי אין לי יום ואין לי לילה אין שיגרה.
אתה יושב שם מסתכל עלי, ולא בטוח יודע
או שזאת אני שלא יודעת.
|
לא ביקשת הרבה ,
אבל גם לא הסכמת לקצת.
לא קיבלת הרבה,
אבל נתת יותר מידי.
|
אני לא רוצה לדעת שאתה שם ולא שלי
אני לא רוצה לחשוב שמישהי אחרת אולי
מסתכלת עליך באותן עיניים כמו שלי
וחושבת אותם מחשבות כמו שלי
|
אם אתה זוכר את הכל או שזה חדש לך?
שכאבתי בגללך. וסבלתי רק ממך.
שאהבתי רק אותך וזה, היה אמיתי.
רק תזכור
|
וזה חמוץ מתוק לחשוב עלינו ,
איך היינו כמו הים סוערים וחופשיים.
איך היסתכלת עלי בעיניים גדולות של אהבה,
שראיתי דרכם חיים שלמים עוברים עלינו.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
זה התחיל כבר
בגיל חמש. ממש
בהתחלה, עם
הפרסומת הראשונה
שלי לקונדומים.
כבר אז הבחנתי
בשינוי במדיניות
של סוכנות. אני
זוכרת איך צעקתי
על הסוכן שלי,
על למה הוא מביא
לסוכנות ילדות
קטנות שלא
מוכנות לעולם
הזוהר התככני.
וצדקתי. אפילו
אמא שלי אמרה.
דוגמנית בפרץ
נוסטלגיה. |
|
