|
 317420911
נולדה ב84 בחולון
מבלה את ימיה בבת-ים
אוהבת לכתוב- אבל שונאת לקרוא יצירות שלה
"רצית לכבוש את העולם
רצית להתמסר
רצית ת'חופש בידיים
רצית לברוח כמו כולם
רצית להתבגר
ומה יצא לך בינתיים?"
...Refer every day in your life as it's your last
one
הם קראו לי מוזרה. שיקראו. עוד כשהייתי בת 7 הפסקתי להקשיב למה
שאנשים אומרים. ככה אימא אמרה לי.
אף פעם לא הייתה לי חברה טובה- כמו שתמיד יש לכולן. רק טל היה
מאז ומתמיד נחמד איתי- הוא היה ידיד שלי מאז כיתה א' וכששובצנו
גם לאותה כיתה בתיכון (מתוך 9 כיתות) הס
|
לשנייה, נפגשו המבטים שלנו והיה נדמה כאילו העולם עצר מלכת.
ואז, היא נעלמה לי. עלתה לאוטובוס שהחל בנסיעתו ובזה זה נגמר.
ככה לפחות חשבתי.
|
אני זוכרת שכשארז היה צריך ללכת לצבא לפני שנה, כשהייתי בת 16
וחצי בערך, בכיתי נורא. לא רציתי שהוא יעזוב כי הייתי בטוחה
שהוא ימות שם, בצבא. אחיה של שרון, חברה טובה נוספת שלי, נהרג
בצבא, בשטחים. מאז המקרה הזה, רק דאגתי לארז, שחס וחלילה לא
ירד לשטחים. שם היי
|
אבל היא שם בחלומות שלא יתגשמו בלעדייך
היא מחפשת ת'מקום שבו, לא תחשוב עוד עליך...
|
"יפריע לך שאני אעשן?" הוא שאל קודם, קצת אחרי הסיבוב הראשון.
"האמת שכן, אבל זה בסדר" היא ניסתה לרצות אותו.
אז הוא עישן.
|
"את יודעת שהוא יחזור בסופי שבוע והכל יהיה בדיוק אותו דבר"
עכשיו גם נועה התערבה. "אנ'לא יודעת... אני לא מרגישה טוב עם
כל עניין הגיוס הזה. זה רק מזכיר לי שעוד חודשיים נהיה שוב
בבקו"ם והפעם ללוות אותך ואת שירה" אמרתי לה. היינו כולנו
שפוכות בחדר שלי. השעה היי
|
אני לא מצפה שאחרי שתקרא את המכתב (למרות שמשנייה לשנייה קטנים
הסיכויים שאי פעם תראה אותו) תסכים לדבר איתי שוב, אבל אני
מקווה שלפחות תסלח לי...
|
אני מושיטה לך את היד, ואתה מושך אותי לחיבוק. כבר נרגעתי.
"לאן הולכים?" אתה שואל, ואני מציעה ארוחת בוקר. כבר יומיים לא
אכלתי מרוב התרגשות. אנחנו מתיישבים ביוטבתה, ומזמינים - כמה
אירוני - ארוחת בוקר זוגית. חשבתי שנשתוק, אבל לך יש הרבה מה
לספר. ניו יורק היא
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אמרתי תאכל את
הבמיה לא את
הבמה!
האמא של האיש
האדום שבצד עם
בעיות השמיעה. |
|
