|
''הכל ידוע מראש
אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך
זה לשלם בכאב
אהוב יקר
זה לא אתה שמשתנה לי.''
I'm tired of killing myself,
I'm tired of breaking away,
I'm tired of letting you take,
My breath.
|
והלב שלי זועק לאהבה,
העיינים שלי שולחות מבטים של תקווה,
והשפתיים, בוגדות בי ברגעים של חולשה, ולוחשות לקמצוץ אהבה.
|
נשברת בפנים,
נחתכת מהשברים,
מדממת לה בשקט מופתי.
|
וזה אותן תחושות מוכרות,
הווה פוגש עבר.
הכל חוזר על עצמו מחדש.
דה ז'ה וו אחד ענק.
והיא מוצאת את עצמה על הרצפה,
צועקת אל האל שיקח אותה.
|
החיים הם כמו רכבת.
מישהו עולה,
מכאיב,
משאיר אותה לדמם
ובלי להסס,
יורד.
|
כמה שתצפי,
את רק תאבדי.
את תרגישי שבורה,
כמו זכוכית ישנה,
לא רצויה.
|
כשאני רוצה להשחית את עצמי
אני באה אליך.
הלב זועק כמו תקיעות שופר
לזקיקי אהבה
ואתה אומר לי מילים יפות
שלא באות מהלב
ועוטף אותן בנייר צלופן מרשרש.
|
אבל היא רק נופלת למציאות
שמטריפה את דעתה
מבקשת למצוא תשובה ללא נודע.
|
היא משחקת בחיים
כאילו הם מן משחק.
|
פעם היית עפה לנו
ככה לשמיים.
עכשיו את קמלה לנו בין הידיים.
|
הוא כבר לא יסיים את המילואים,
הוא כבר לא יסיים את האוניברסיטה,
הוא כבר לא יקבל חיבוק אוהב של אמא,
הוא כבר לא ישמע את אמא צועקת שיאכל
או שיקח מעיל כי נורא קר.
או שיקח מעיל כי נורא קר.
|
הלילות כל כך ריקים בלעדיך. תמיד לפני השינה אתה חוזר למחשבות
שלי וממלמלת את שמך באפלה. והלוואי שכל זה היה שקר. הלוואי.
ואני מפללת לרגע שתחזור לצידי ותתפוס את המקום הריק במיטה שלי.
ותחבק אותי חזק בלילות הטרופים.
|
אין לי כוחות יותר, אין לי אוויר, אני נחנקת. כמו חוט שנמתח,
תכף נקרע. אני והלב שלי חתוכים לגזרים. איך האהבה הורגת אותי
כל פעם מחדש. זה לא אותו הדבר, מלבד הגעגוע.
|
והזיכרונות האלו, חקוקים לנו בראש,
ובלב,
ובנפש,
הם לעולם לא ישכחו.
|
אף אחד לא מעריך את החיים שלו, רק כשהשעון חול מורה שהזמן עומד
להסתיים, כשהרופא מודיע לך שנותר לך שבוע תמים לחיות, אתה
מתחיל להעריך כל יום בו אתה חי.
|
הצפירה מציפה את כל החדר בזעקות, רעדה עוברת בכל רמ"ח אברי.
הזעקה מפלחת את הלב. העיניים אינן מפסיקות לדמוע. הזמן לא מקהה
את הכאב. העצב אין לו סוף. לאושר יש ויש.
|
מאז ומתמיד אהבתי להתענג על זיכרונות כאובים. תמיד ידעתי איך
לחטט בפצעים שעוד לא הגלידו ולגעת בנקודות החולשה שלי.
הדבר שאני הכי טובה בו הוא להתאבל על חלקיקי זיכרון מהעבר, גני
עדן שאיבדתי ולעולם לא יחזרו.
|
הוא ואני, באמצע רחבת הריקודים. אני מפזזת לי לצלילי המוזיקה
שברקע והוא מסתכל עליי בשקיקה, בעיניים מלאות תשוקה. אני שולחת
יד לעברו, תוקעת-לא-תוקעת בו את ציפורניי, אוחזת בחולצה שלו
שרטובה מזיעה ומצמידה אותו אליי. אנחנו רוקדים צמוד-צמוד, מבט
אחד בעיניים ונשיק
|
אני זוכרת את הפחד הטרי שטיפטף ממני. זוכרת את הלב שפימפם כה
בחוזקה, זוכרת את הגוף שהיה כל כך קפוץ וכל כך דרוך, כל כך
קשה. בזמן האחרון אתה נותן לי להזכר שוב בפחד החמוץ-מתוק שנזל
ממני בלילות ההם שהיית חוזר מהעבודה עצבני וכועס.
|
|
|
כל מי שמסוקרן
לראות את שלי
שיחפש באבן שושן
בערך
'מציצה'. |
|
