|
כשכולם עפים יחד, היא בחרה לסטות מהמסלול,
כשאמרו לה שהיא משוגעת, היא אמרה שהטירוף שלה זאת
הסיבה שהיא מיוחדת...
כששאלו אותה למה היא עושה דברים מסויימים... מה
הסיבה?
היא ענתה: "לכל דבר יש סיבה... פשוט לא גיליתי את
הסיבה שלי... אולי זה בגלל שאני מטורפת?"
אבל כשהם ישבו והקשיבו למה שכתבה, הם הבינו...
השגעון הזה, הטירוף שלה... זה באמת מה שמייחד אותה,
ואנשים מיוחדים נוטים להפחיד אנשים חלשים...
וכל בן אדם חלש שברח או פגע או נטש...
עוד יבין.. שזה טוב להיות עם מישהו מטורף
מבוסס על סיפור אמיתי. זה מה שיגרום לכם להאמין בגורל ובסיפורי
האגדות...
|
"אולי היא שכחה?!" היא קראה באימה, "ואיפה אבא?"
"היא לא שכחה... אני מבטיחה לך שלא... ואבא... בעבודה!" סבתא
ענתה.
"מה? אבל זאת היום הולדת שלי!"
|
זה כל כך יפה...
אני יושבת על הגג של הבית שלי,
על גג הרעפים, מחוץ לחלון חדרי.
|
זה שיר סיום, מכתב פרידה,
זו עוד שורה לא ממש ברורה,
זו עוד שתיקה, זה בשבילך, שתמלא את עצמך!
|
בלילה שוב הבנתי,
עדיף להיות לבד.
גם כשחשבתי שזה משהו מיוחד.
חלמתי עליך, אחרי שכבר נגמר.
ידעתי שזה יהיה אותו דבר.
|
כמו הולכת על ענן, (שחור)
מוקפת חוסר בטחון, שנאה וכעס
ראתה שלושה פרחים יפים
|
אף שיר לא נכתב עלי, וכנראה לא ייכתב
וכשאתה בוהה בי, על מה אתה חושב?
|
מטר על מטר, ביער ללא עתיד,
הזמן עצר מלכת.
לב דומם - פועם ללא חיים,
חד-קרן...
|
בוא נברח מכאן, או שאברח ממך!
בוא נהיה.
אראה לך את הדרך, כדי שלא תטעה,
במקרה... כשתחזור!
|
הכל התחיל כשגיליתי את הדבר הזה: בנים...
והתגלגלו להם, אז, אקסים משונים.
|
הוא הגשר שלי- באתי כמו שאני, טבעית, פגיעה, נקשרת בקלות.
הוא נישק אותי, "כמו גשר מעל מיים סוערים",
אני נקשרת מהר והגאות שבי עלתה.
|
גם שמך הוא רק מילה,
וגם אהבה - רק 4 אותיות
כמו ארבע האהבות שלי.
מילים, מילים, מילים...
|
יום בהיר אחד, הוא ניסה לעוף ימינה,
כשכל הלהקה אמרה שמאלה...
הוא אמר: "תנו לי לנסות, אל תהיו מקובעים,
יש אולי טוב באופקים אחרים..."
|
"שמיים זרועי כוכבים", היא אמרה לו,
"תראה איך השמיים זוהרים!"
הוא הביט ושתק, והחזיק את ידה:
"תראי איך המיים גואים."
|
חושבת, שאם אברח מכאן, הם ישתגעו!
אבל כשאני כאן - אני משתגעת.
יושבת מתחת לפנס רחוב
|
הידיים שלו, לא מפסיקות לנוע, והעיניים שלי לא מפסיקות לבהות.
הקול שלו לא נכבה, והעיניים שלי לא מפסיקות לדמוע
ופתאום נשמע התו האחרון שהפסנתר אי פעם ישמיע לי.
|
כל-כך הרבה שנאה
הם קוראים לה זונה
ורק רצתה קצת לנסות,
קצת להינות,
קצת לברר.
|
ואיש לא מבין אותי ואני לא את עצמי,
כשאני שמחה רק חרב עולמי.
עדיף כבר לתת להם מה שרוצים, ואנחנו ננצח במלחמה.
כי לנו יש את החיים, ולהם תשאר רק אדמה!
|
"זה שיר סיום", קראו לנו,
הגיע הזמן לעלות לבמה,
בצעדי ענק, זהירים, מפוחדים-
צעדנו אל סוף השנה
|
איך שהבטת בעיניים, שהיו עיניי!
ואיך הגיע, אותו זר, נכנס לסדק שהותרת,
נוסעת לדרכי, אך ליבי נותר עם גיא!
|
וכשהסוף של הסרט נהיה לי טוב,
איך הענן הטיל שוב צל על הרחוב...
אני צועקת וקוראת אך מה שוות הצעקות?
משתדלת בכל הכוח שלא ירדו דמעות...
|
הצרחה הפנימית שלי קורעת אותי,
ושאתה מתעלם ממנה, המצב סופני,
אבל עוד אנשים באותו המצב,
והם אומרים לי: "תני לזה, שיכאב..."
|
נשבר לי, הלימודים קברו אותי,
המעמסות העמיסו עלי- הראש התפוצץ לי!
עכשיו זה רק אני, והאדוויל שלי!
|
ועכשיו. אני עומדת. כולי זנותית, עם רגשות אשם וחרטה, אחרי
שבגדתי בו איתך.
אחרי שבעצם כששכבתי איתו, למרות שאני ואתה כבר לא יחד,
הרגשתי כבוגדת בך.
עד כדי כך אני אוהבת אותך!
|
פשוט התעוררתי הבוקר, ולא זכרתי איפה אני -
לא זכרתי מי אני.
קמתי והכל היה שונה. מישהו זוכר איך הכל היה לפני אתמול?
מישהו ראה מה קרה לי?
|
אתה פסיכופט! פשוט פסיכופט! סדיסט ומזוכיסט של רגשות!
כותב כדי להוציא את האגרסיות, מנגן כדי להוציא את שכתוב!
אוהב כדי לא להיות לבד. את החברים. לא אותי.
אוהב עד אינסוף, אך בצביעות עקיפה. לא אכפת לך שאני אהבתי
אותך!
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אוף...
למה אני לא
שנונה?!?!?
הלא שנונה. |
|
