|
החרסינה
כי ברב חכמה, רב-כעס; ויוסיף דעת, יוסיף מכאוב
כי הם כולם פספסו אותי
ואתה הפכת מחוג אחר
ועכשיו יש שקט בבית
|
ואיש לא יחזה
איך אהבתי אותך
וכמה גופי לך עדיין גווע
איש לא ילחש
שחיי בוערים
זה זכרון שאוחז אך מעולם לא נוגע
|
בין החוף לנמל
הולכות שוקעות ספינותיי
ואתה על חולותיי מדמם עצמך
|
אנ'לא יודעת אם אני עוד עושה לה
את מה שהיא עושה עדיין לי
|
אני מדבר את שותקת
ובאויר אני לוחש - אני שלך
את שומעת מילים שבכלל לא אמרתי
ואני רק שומע אותך
|
ידיי מנגנות על אוויר
זהו פסנתר שלא מזייף
|
אצבעותייך התנתקו היום משלי
אני מטביעה את עצמי
בתחושה של מזל
ארבעה בתים וטפט מסורבל
אולי בעצם לא איכפת לי בכלל
|
נשב נפטפט
על כוס קפה מעלה אדים
נצייר אשליות באוויר
נזרוק אבנים אל המים
נשלב יד ביד
ונבנה עוד קיר של הבית
|
והנתיב עשוי אבן
והחול טובעני
וגופי מתחיל גווע
ואתה נתיבי
|
אתמול שתיתי וויסקי ויין
חיפשתי אותך בכוסות אלכוהול
דמיינתי את ידייך עוטפות ברכות
את מה שמת בי אתמול
|
את אמרת לי לעצום עיניים
כי אז אני אראה יותר ברור
|
אני זוחלת בשקט
לאט עד אלייך
ובשבילך מקפיאה
פעימות
|
עבורך אתלבש
בשמלה - אשים אודם
כשתציע עצמך בלי היסוס מופתי
כמו נולד מחדש
הגבול הכה דק
בין נפש גאה
לכל מה שאני.
|
עונות חלפו אני נטרפתי
מקומי פה התרוקן לו וגווע
צילי נשכב על קיר מאבן
|
אני הייתי נודד בין עיר לעיר
מחפש שובע להתפעלות רעבה
הייתי מוצא נחמה מספקת
בין הריסות ישנות של חולשה
|
כי את רחוקה מלהיות קרובה
ואת כל כך התקרבת מרחוק
הלוואי ותכתבי עלי שיר
ולעולם לא תצליחי למחוק
|
תנועת ידי חולפת כמו משק רוח בשרב חולני
סוחבת אחריה מליונים של מולקולות
זהו עונש זו אשליה זה מפלט
|
בחזות של איש גיבן וקשוח
בכל זאת שרדת על העקבים
שברתי כל מה שהיית בשבילי
אולי תשרדי עכשיו גם אותי
|
כמה קרניים מחממות ביום קר
איך אני בכלל לא נשבר
אני עירום ואתם בחלוק
פנים אל פנים עד הרגע המר
|
יום אחד עוד אכתוב על כל דף
על כל אבן
מה היית גדול עבורי
|
נתלשתי מספר תווים
מעתה רק תלושה אהיה
מעתה רק ימים לי צלולים לא צלולים
|
נימוסים מקשטים את גופי רק מולך -
יוצר בריאתי היושב בחיקי.
ברגליי סוס אדהר למעלה
|
אהיה שוב קץ אהיה מטבע מזהב
באדמה
אהיה אדם אדע כל סוד
אהיה אישה
|
מתי פאקינג תאשרו יצירות
נשבר לי מלשבת וכמו דפוקה לחכות!
|
אבל עידן זה הוא קצר
והוא חולף
והוא נשכב ונח
ואני שבה לקלות
ואני שבה לרחף כמו חסידה בשמי תבונה
|
עם כפפות וכפכף אתהלך בין עונות
שפתותיי יתחמקו מטירוף ובושה
|
אני כותב אינסוף שירים
בהם אני תמיד שיכור ממך
|
רוחי נפצעה בדרכה עד אלייך
פניי חיוורות בגאות מילותייך
|
שתי קרניי שמש בוקעות בעיניים
ומסנוורות כל מבט שרק מסתכל
אתה היית לי חול ושדה ושמיים
והיית מבול שהציף גבולותיי
|
על הספה במרפסת
ממש מול הים
שתמיד
קראת לו שלך
את מכבה סיגריה
בססגוניות מתרברבת
ואני מכבה לי אותך
|
מילאתי שורות במילים לכבודך
על עילפון מר בלחישה מתוקה
|
ורק מבטך הוא זכר יחיד
המופיע בין לילה ליום
|
כך אתן את חיי לכל זר אהיה עבד
אמסמר את גופי ללוחות שתבנה
|
ובעוד שדה אנטע רעיונותיי
שיפרחו להיות גבהות שחומות עיניים
|
אני שותה את הקפה כמו שאת היית עושה
ונסגרת בתוכך
כמו מילה שנאמרה
מבין שפתיים עייפות
שרק רצו להרדם
|
דברי כעת
את סודותייך אצייר על שמי מלכות
את כאבי אני אתפור כעת בחוט
לא אשבר אל מול דמותך
לא אסדק
כן זה גופי שמתחנן להחנק
|
טעם טוב חולף מהר
טעמתי יין
מן השאול
|
אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
|
|
אף פעם לא הייתי
בדעתי.
הפאסיבי בטענה
שלא יצא מדעתו
מעולם. |
|
