רובי הייתה מוותרת על לכתוב את זה, אבל היא בילתה
יותר מדי זמן מהחיים שלה בלהיות יוצאת דופן, ולכן
החליטה להתמתן.

היא כבר עברה את ה-20, אפילו די בהצלחה, והגיעה
למסקנה שהיא מתעצבנת מהר מדי, נרגעת מהר מדי, רואה
רחוק מדי (גם אם לא ממש ברור-משקפיים, מה לעשות?..)
וחושבת הרבה יותר מדי.

איפשהו בשנה האחרונה היא גם הבינה שהיא לא אוהבת כמו
כולם, ושאולי אף פעם לא תהיה מאושרת.

אין לה המון מה לחפש פה, או אפילו יותר מדי כשרון-
אבל היא לפחות מצליחה להרגיע את התאים במוח, ולקוות
שהמרד הבא שלהם יהיה שקט יותר, קצר יותר ומאושר
יותר.

חיוך טלפוני "אז איך את עם הצעות מגונות בימים טרופים אלו?" שאלתי אותה. פותחת את השיחה מלאת בטחון למרות ליבי ההולם. "למה , מה קרה?!" היא מגיבה בחיוך טלפוני שאני לא יכולה שלא להעריץ. והתשובה שלי צפויה מראש.

והשמש עלתה אם אף פעם לא ראיתם את הזריחה, ואני מתכוונת באמת ראיתם את הזריחה, אין טעם שתמשיכו לקרוא את המונולוג הזה. כי הוא לא הולך להיות מונולוג מרגש, או סוחט דמעות, או אפילו מונולוג בעל ערך ספרותי גבוה במיוחד.