|
אני מכיר את פנייך
לא במגע אלא במסע
יש בהם השתקפות מוצלת
של מחשבות נעוריי לנערה
|
בשחור לבן יכל להיות מושלם
אולי היינו יושבים עם שייקספיר בחצר
|
עוד אמצא בך בתי זיקוק ליד דרכי עפר
מדשאות צהובות מטיילות ליד קברים סדוקים
את ריחות החורף ושאיפות ניכר
|
אין בי הסברים, ואם יש אותן לעצמי אשמור
היית בי צבע מרחקים, היית ליטוף של דרור
|
אם יש אישה
קצת מתחת לשמיים
שמוכנה לקבל אותי
כך סתם לבינתיים
|
אקח ממך את כל שאקח
מה שתתני לי בידייך, דבר לא אתלוש מלבך
כעשן של סיגרייה ארורה שנכנס לראותיי
|
בטרם
ננעל הכל והחושך נפל
ובכי הפך לאט לניגון
בטרם
התחפשנו לסדום
ומילים היו לדבר כה עמום
|
בין צבעי השמיים מטייל כוכב נווד
תיק של אור על הכתפיים במסע לעד
רץ בין ערי החושך אולי בפיו בשורה
וחסידים כה רבים יש לו מחכים לתנועה
|
בין צעיר לצעירה מרחף שם המבט
הם לא ממהרים לדבר במקום שבו הכל קורה לאט
אבל בהמשך הכביש הוא לוחש לב מילים שרק היא תבין
מחר הם יספרו שמשהו עוד צומח בכיכר רבין
|
את המרום את לוקחת בנשימות דקות
אל תפרידי בין החום שיוצא לקור שנכנס
|
נסתרות הן דרכי המתאהב
יתום בהליכתו אחר זוג צמותייה
|
בקצה הסיגריה נבצבץ לו האודם... זיכרון
של ערב ושקיעה, אולי בריאה בין נפשות...
|
אני הולך ברגל
והרגל הולכת עימי
|
ואולי המחוגים יהפכו לחול וישפכו לצנצנת
אותה נהפוך רק כשנרצה לספור זמן
|
אתה מתעורר לפתע לתוך איזה שעה ביום
חושב לעצמך זו לא הדרך לברוח מהשגעון
אתה יודע שהימים חולפים על צילך בינתיים
|
ילדה יפה עם עיניים כה שחורות
שבי לצידי כמה דקות עד שתיפול השמש
ובשפה זרה נטולת מילים ששמורה רק למנצחים
ספרי לי ברז איך את לבי את חורשת
|
ועל מיטת שיריי סדין אדום מדם
בכל שורה שכתבתי רצחתי סוג של בן-אדם
השולפת הכי מהירה ביקום היא ללא ספק אימא אדמה
אבל גם הרוח שנושבת בי ירתה בי מדי פעם ירייה
|
לא אחדל מלבכות את בריחותייך
עזבת את גן לבי ובידייך פרי
אין בי עוד קרני האור שיספיקו לחלומותייך
אפור ומהורהר מתבולל בתשוקתי
|
ניגש אל החלון מהרהר אל השמיים
מהו צבעו של גורל בשעות בין הערביים
|
משהו דק עובר בי הלילה
רוכב כנסיך בעל גלימה
|
אני מחכה לך אולי תואילי בי לעבור
אני תיבת נגינה מוציא אותך אל האור
|
מביט על תל-אביב כמה היא יפה
עייפות אותה עוטפת כאבים של מלחמה
|
קרועה, מתקלפת כמעט ונושרת
|
בואי בסתיו יש רכבת מפאריז
עזבי את עיר האורות כי ניסיתי להזיז
את כל הלילות קדימה רק שהזמן יעבור מהר
אפילו הירח אמר לי "היי אתה שם תזהר"
|
על שפתיה אין סיפור נרחב
ועיניה הן משטח ליל לטיול כוכב
|
יושב בתוך מעגלי שירה
שבהם המילים קטנות והמבנה חשוב
חולם בתור אחד שמת לספר את סיפורה
שכובד המילה יום אחד אולי ישוב
|
במקום קטן תני לו להוביל
את שיגעון הלב כי אין לו שביל
ואם תרצי לחוש באיזו נגיעה רכה
עלי עימו על כרכרת האהבה
|
וכעת במרגוע תנשק היא בשקט
אל צוף קרני שמש שעליה נופלות
שוב עינייה יתמלאו בקונחיות אושר
ולבה ישוב להפליג אל האשליות
|
לא נטש עוד אף כוכב בשבילך או בשבילי
אין נכבשו חוף ים ולא שדה
|
ליד הדלת אור בוהק
גם זו סוג של זריחה
|
רק שנפלתי אל בין ידייך
החלטת לצאת ולחפש אחר הזמן
|
אל באר חייך אנשים עולים עכשיו לרגל
|
עד תום נשימותיי
ארצה לנשום את שערך
ובזיכרוני נטשתי שמות נעוריי
אך לא צללים שהיו ביני לבינך
|
אנחנו מגרשים את הרגש מלבנו
את הזרים מוציאים מתוכנו
שולחים את אויבינו לקברים קרים
מגלים את החלשים לבתים סגורים
|
לצד נהר כבוש עלי שלכת
שם ראיתי סודות כפרחים נקטפים
בנה לי אבי בקתה מפלט מהדרך
עם דלת מעץ ופעמונים
|
היית עוד ציפור באוויר
שמנסה כמוני רק לעוף
|
מרבית חיי הקדשתי ללמידת הלילה
רבים המשוררים שמתאבדים על כישרונם בלילה
רבים עוד יותר האנשים שמתכננים בלילותיהם
כיצד לרתוח לאור יום את חלומו של אהובם
|
צא לדרך אחרת שתוביל את לבך
אתה עייף כאן לבטח מההיסוסים
עייף מלנחש אופק מלהעיף חיצים
|
בנועריי חטפתי מבט על פתיל חייה
התבוננות רקומת סוד על מדף נשימתה
עור משוייף בגרות עדיין לא ניכר בה
ותוף החיים רחוק היה מהד דיעתה
|
אני לא מחפש כל כך הרבה דרכים
רק מקדש אהבה בסוף דרך
כשכולם נעים בעולמות של דימוים
אני עוד מהסס לקרוא לכל דבר ערך
|
שיר שנכתב
אינו תם
עד שאתה חוזר
וקורא בו
|
לשירתי עיניים כה גדולות
מתבוננת בכל שללי הרקיע
|
שלחת אליי יד ממצולות מעורפלים
לא הססתי והקרבתי כף יד למגע
|
תנו לאהבה להשיגיני כסופה ללא פתק המודיע
תנו לה לאחוז בי כשם שהנולד נאחז בידי אימו
|
תפעם אל תוך מראה
תפעם אל מיטה ריקה
אם רק תחזיק מחזור אחד של דם
מהול בהדי קולות לחישות של בן אדם
|
|
|
לא, "השיניים
התותבות" זה לא
שם של סיפור.
זקן הבמה החדשה |
|
