|
מערכה ראשונה
מודל 89', יד ראשונה. רועי הוא נער חרוץ. הוא שוקד
בלימודים יום וליל, אך עדיין מוצא זמן לכתוב שירה.
תופעה זו רק מתעצמת בחופש הגדול, כאשר השיעמום
מחריף, ואין שום דבר אחר לעשות...
ולכן פתח רועי דפיוצר בבמה. הוא מפרסם יצירות בתקווה
לקבל תגובות ולדעת מה אחרים חושבים על סגנון הכתיבה
שלו. למרות שרבים משיריו בסמים עוסקים, הוא עצמו נקי
כבר 17 שנים...
(2003)
מערכה שניה
אחרי למעלה משנתיים שהטקסט נשאר אותו דבר עבר קול
במוחו וציווה עליו להוסיף עוד בית. ועתה בכיתה י"א
החל רואה את העולם קצת אחרת, כנראה כתוצאה מעול
הבגרויות המעיק והמנהלת הרודנית בבית בספר. ועם
ממוצע של 97 בתעודה הוא הרגיש מספיק חכם להכריז על
האמיתויות הבאות:
1. לא צריך ללמוד למבחן בשביל להכשל.
2. אחאב היה פלורליסט ואילו יאשיהו וחזקיה עשו כפייה
דתית.
ממליץ בחום לקרוא את ספר איכה וקהלת.
נ.ב. משום שדף היוצר נעשה ארוך למדי (118 יצירות..)
החליט רועי לקצרו מעט ולהעביר חלק מהצירות לארכיון.
המלצות המערכת (עד כה):
משא ים גוסס
MSN Messenger: roymarom@hotmail.com
(2005)
מערכה שלישית
"שעצים שרופים לא דורשים נקמה, ואבנים נתוצות לא
רוצות נחמה; שרק אתה האדם ההולך בדרך עוד דורש
להשאיר מאחוריך זכר ויורש"
עכשיו כשמתקרבים לסוף כיתה י"ב ותקופת בית הספר
בכלל, נותר רק להסתכל אחורה על כל הזמן שעבר ועל מה
שהתרחש בו. אני חושב שמעניין לראות איך התפתח דף זה
ואיך השתנו סגנונות הכתיבה עם חלוף השנים וההתבגרות.
לא הכל זרם חלק, לא הכל בא בקלות בחיים. העתיד הנראה
לאופק לא ברור אף הוא. הזכרונות מתעמעמים ואיתם גם
תחושת התמימות, נותר רק לקוות שתמשיכו להנות ממה
שהיד העלתה על הכתב כל עוד יכלה.
---רועי מיגמי (מרום)
בבית חרושת לשעמום עובדים אנשים מיוחדים שמקבלים שכר מינימום
("מורים"). אנשים אלו מוכשרים במשך שנים ארוכות בתורת אמנות
השעמום.
|
בזמן שהתלמידים המפוחדים כבר יושבים בכיתות שלהם, יושבת גב'
קליין בחדרה המרוהט בפאר ביחד עם עמיתותיה עושות דברה, הסגנית
חורן וחברותיה. כרגיל לשעה מוקדמת זו של הבוקר הן יושבות
בצוותא במשרד, מרכלות כהנה וכהנה ומשחקות במשחקי קלפים.
|
"את רוצה עוד קצת?",שאלה מיכל ברומר את ביתה נועם בת ה13
|
יום שישי הגיע, המורה חנה חזרה לביתה לאחר שבוע עבודה קשה. היא
החנתה את מכונית הרינו 95' האדומה שלה, נעלה אותה במהירות
וחצתה את החנייה לכיוון הבית. עבר עליה יום קשה, ביום ראשון
תשוב ותופיע במוסך הקרוב כדי לתקן את הדלת שעליה נחרט: "מוות
למורה"
|
קשה לכמת את השעמום, קשה למדוד את הזמן במקום שבו הוא משתהה
יתר על המידה. אולי אתאר את אופן הימשכות ההברות של המורה, של
המרק האוקראיני - סליחה, מולדובי - שמתרכזת לנקודה אחת ויחידה
- חזרה.
|
אז גם נשמע קולו מהשמיים שציווה עליהם להביט לראשונה מעלה באנך
הניצב למישור. כשראו זאת, הם החליטו להתאגד יחד נגד רצונו
ולנסות לברוח מהמישור, הם פחדו. הם ניסו לבנות מגדל, אך השיפוע
שלהם לא היה טוב והם רק התבלבלו יותר בחומר.
|
עתה הפכה חיריה להר, המיתמר 70 מטר מן המישור תחתיו. במקום של
חורבות בני ברק המקראית. לצידו זורם נחל האיילון המזוהם, אך גם
הוא מוריק כירקון פניו לנוכח הר חיריה העצום המשגיח מעליו.
|
"תמיד שתקנו בבית ונמנענו מלשאול שאלות על העולם ההוא, זה
שחרב. אני זוכרת שכילדה קטנה הייתי מביטה בו צופה מהחלון בחוסר
מעש, וממשש שוב ושוב את התמונה הזאת, זאת שהראיתי לכם".
|
העולם ימות ביום חמישי בשעה 8:30, ייחנק ממנת יתר של פרבולות
ואי שיוויונים ויטבע בים הסדרות החשבוניות.
|
הייתה זו שעת בין ערביים. על הצוק הפונה לעבר השמש השוקעת ישב
וחיכה להגעתה, אך זו מיאנה להגיע. עברו כבר 5 שנים מאז ראה
אותה בפעם האחרונה, עת עזבה את כפר הדייגים הקטן בחיפוש אחר
חיים חדשים.
|
דינה ישבה מהורהרת על השטיח שבסלון ביתה. על הרצפה שני נרות,
מנת חלקה של הפסקת החשמל היזומה הנובעת מפלאג 10 האמפר של חברת
החשמל "מספיק לנורה ולמקרר". הערב ה30 באוגוסט, אך מחר לא תשוב
ותלמד באורנים. היא יצאה לגמלאות, "פרישה מרצון", פיצויים
חלקיים שכמעט וכלו.
|
בגיל 17 הייתה פונקציה סתומה הנצר והשריד הבודד לאוסף של
אנומליות מתמטיות שברחו מהמעבר למתכונת מודולרית. כל אחיותיה
הבוגרות "נגזרת" "גבול" ו"אסימפטוטה" כבר מוגרו לפני שנים רבות
בידי זאב, שארב להן בדרכן לסבתא אינדוקציה.
|
על מערבים בתוכם תלינו את עודינו
ותוללינו דברי שמחה:
"שירו לנו משיר בע'דאד"
|
העתיד הוא יעדי הלוט בערפל
אשר כאבוקה בלילה מתעתע מרחוק
ואין יודע אם מוביל לביטחון
|
שירי נחמה אבודים מתנגנים לעת ערב ברוחות
ושמש דמומה מקיזה קרני גסיסתה על קירות דהויים
|
את טובלת באמבט חטאים,
מנסה להשיל את תמימותך - לשווא
|
לא עוד חלומות ישנים
על גדולה והצלחות
|
In dusk it is born from the darkness,
From within the night;
|
Blackened clouds & sky so dark
Over the Keller home embark
Hiding the evil that dwells within
Under a shattered vale so thin
|
A hymn of praise
To ye ladder which had fallen apart,
And left the teacher in the missing personal's chart
|
Why have you slained the peace
And regected his unyielded blessing?
Why can't you make the war cease
And the guns stop from messing?
|
Northern lights
In the sky above shine
Never far away from public eyes
Overlooking the wintry wooden pines
|
Behold how a jobless teacher is born,
And all schools are lost, children becoming free;
Look how the students their tutor scorn,
With faces so full of glee!
|
As the seasons pass so he weakens;
Like ruined towers, dying beacons.
And with every passing day and night
He's loosing more of his former might.
|
The overseer of the golden lands
Sits upon his throne
And bestows his wrath upon the world
A custodian of the planet of life
|
הבל, אמר הנער הזקן
העייף מטרדות החיים
"מה יתרון לעמל"
עת יהפוך לעיים?
|
סיפור על אדם
אשר היה למוצץ דם
ועלוקה על המין האנושי
|
שדות אין קץ נפרשים באופק
צומחים מבין אדמת המישור
גידולים של בטון ומתכת
הנובטים אחרי מטר חמדנות ראשון
|
בין היריות ונפילות הטילים
חלפה לה תמימות מכחישה:
צווחה של אם המומה, ומשפחה דמומה
מעירים אותנו כבסופו של חלום.
|
איך חצבים רבים פרחו
בנתצם את האדמה השבורה
היבשה והזועקת למים
|
איכה עמדה ילדה
שפופת קומה
שמלתה קרועה לגזרים
|
אלף דרכים נפרשות
אל מרחבי האופק
אלף דרכים נפרשות
ורק באחת תוכל לבחור
|
אש מכלה
אש חמה
אש הורסת
אש משמידה
|
העשן החל מיתמר אלעל מעל ארץ באנגולה
מארובות המשרפות, מזקקות הסם
תושביה חקלאים פשוטים המעבדים
שדות חשיש וצמחי הפרג
|
בחממה של מנחם צמחים מכל-טוב:
יחורים של פיטוניה ופיטוס זהוב,
רימונים וברושים ואף עץ חרוב,
|
ועיניים יורדות מים
של אלמנה, של אם
שכולה, שכולה
הייתה תקווה
"הוא יחזור"
עוד אומרות, מדברות
"גם הוא הלך בתלם -
והלך" והלך לעולמו
|
לשיר הראשון: בין כסה לעשור
שיר אפיק לך
למאיר מחשוכי עיני
לשיר השני: בין כסה לעשור
אשכון בחשיכה
אתכסה בשמיכת עננים
|
בכה את כל אשר אהבת:
את הזמן שעבר-חלף,
את ההזדמנויות שהוחמצו,
את הגבולות שלא נחצו
|
בתוכי אסורה,
במוחי נצורה,
בליבי עצורה,
נפש היצירה...
|
בראשית ברא האדם
עולם חדש ומושלם
עולם מבטון ופלסטיק
תחת אלת המסטיק
|
כמו חולם לי בהקיץ
אני חש בניחוחות סמויים
מפריחתו של נר הלילה, בר החלוף
מענג הוא לי, כמו מסרט הוא שלוף
|
בשטח ההפקר שבין הרגש וההגיון
מפרלטטת ההשראה עם הדמיון
|
ואמרתי לו להיות נוטר בגן
ואת קיומו טרם קצבתי בזמן
רק מעץ אחד אמרתי לו - השמר
מעץ הדעת, בל בי יתעמר
|
שעמום,
נפל על היקום
חדלון,
לא איחר לבוא
|
אני רואה כיצד עננים נאספים
והשמים מקדירים
כמו הולכים לשחרר זעמם
על עולמי התם
|
אצבעות לו מכוסות יבלות,
ברכיו הצולעות מלאות חבלות.
|
שבעה פנימיסטים בחצי-מעגל ישבו
גומעים דבק, בסיגריות מאסו
עשן הנרגילות התמר לו אל-על
מסמם הכוכבים, אורם כבר חדל
|
רק הדמעה עוד יודעת את מה שהלב מכחיש,
עוד זוכרת ולא שוכחת את עסק הביש
|
מנוע ההרס החל לנוע
בעודו חבוי בעננים וערפל
אחריו עוד ישאיר עולם תשוש ויזוע
שלמציאות החורבן טרם הסתגל
|
אתה הוא הרוע הטהור
לנקמה בן בכור
אבי האפלה, אבי השחור
משקיט התקווה, משמיד האור
|
אני כמו חלון שבור
העומד בדד בהריסותיו,
כמוהו, גם אני מרוסק לרסיסים
|
בימים האלו היה
העקוב למישור
והרכסים לבקעה
לא ביד אלוהים
כי אם ביד אדם
|
חיי הגיעו עד הלום
תומי הגיע- מוות, דום
מקומי בגיהנום
עם שטן ועיר-סדום
|
ראיתי את חוגגי השמחה -
האב על המנגל עובד
והאם מעסיקה ילדיה
אך תמונה זו לא סבירה
שכן אנו בעת מלחמה
מלחמה על חיינו היא
ואני זוכר
|
בין ישראל
בין ישמעאל
ביננו
ובין עצמנו
|
היא בונה עולם חלומות מהברה
ואז נחה קלות בהפסק
|
אני חש את הקור
ורואה עוד יום שחור,
את השמים הקודרים הנשקפים מחלוני
מחזירים הדיו של חלום חורפי
|
המציאות דקה כקרום המצה
ושבירה לא פחות
|
ביום מן הימים אלך לי לטיול קצר,
לעולם קשה, עולם אכזר;
ושם אשתהה, טיול מתמשך,
אטבול לי בסם, בו אשתכשך.
|
ובסוף השנה תעלם מהאופק,
בורידיה לא יהיה עוד דופק;
ליבה יחדול מלפעום חזק,
גרונה יחסם, תחושת מחנק
|
יונת השלום
כהמומה, עומדת דום
כי הגיעו מים עד נפש
עת מלחמה, אין זה חלום
|
ילדי האפלה
הולכים לאיטם
מטילים מורתם
על פני העולם
|
מלך לכל הצמחים
מורה לנבוכים
אדון לכל עץ, השולט
|
והיא - היא מסמיקה בטונים גבוהים
והברותיה מתנגנות על חמוקי חרוזים
|
מעט מעט, בחלוף השנים
אשפוף ראשי ואנוח,
וסדקים קטנים מעטים
תהפוך לאבק הרוח
|
על דלפק הפונדק ניצבת בודדת
כוס לענה, כוס תרעלת
ואורה הזוהר והירוק
אבוקה משמש לפורעי החוק
|
שיער אדום, קירזול לו עז
פנים מסוקסות, מבט נועז
עיניים קטנות- פנינות רעות
זוממות רק מדון ימים ולילות
|
כה רבות הן מעלותיו של ורד
הצומח כפנינה מבין הקוצים
כתקווה בים היגון
|
אל תחשיבוני אומן
המעדן דרכי העט
אל תדמוני ליוצר
או לפסל המשבר וחורט
|
פעם, אומרות האגדות
היה ביפו נמל לעמים
מלחים רבים בו
שאמרו שיעמוד עולמים
|
בצעדים מהירים חוצה את הכביש
אותה סבתא שיכורה;
הנה שוב מופיעה היא -
ועימה ארגז בירה
|
בדד עמדה סולי בחצרה השוממת
כבובת שעווה ניצבה דוממת
החלה נמסה- קמטים מופיעים
הייתה עתה כאחד הזקנים
|
ורק שואל
מדוע ולמה? - נהיו השמיים סגולים
ומדוע בחוץ חושך אימים
וגשם של שמש יורד מעליי
והאדמה רועדת, שוברת כליי
|
צללים בצהרי יום עבודה
חולפים, בלא שם או פנים
אחדים מני רבים
|
בערב סתווי
ראיתיך
אשה סגפנית
מנוכרת ובודדת
קדרית מוטרדת
עובדת בחימר,
על אובניים
יוצרת חברים
|
אלוהיי - עד מתי
יהיו מלחמות בעולם,
ויהרגו זה את זה כולם,
|
כמו שדרת עצי דקל גבוהים
צמרותיהם מתמרים אלעל כמו צריחי כנסיה
אחד ליד השני עומדים הם
וצללי בין ערביים מרצדים, קודם האפלה
|
אשרי המורה שאינה
שאבדה במיתת לענה
|
בחדרי חדרים יד עלומה
מלטפת קירות מתקלפים של שתיקה
|
קינה קנוא קנאתי לאהבה הנוגה
המיוסרת בתוך ליבי
|
קיר אחד
אבנים בו רבות,
מאמינים עוד יותר
ופתקים בו אינספור
|
הגיעו רוחות הסתיו
והקור חזר ושב
ועננים כיסו את הרקיע
את אדמת הארץ באו להושיע
|
אש
קולה לי לוחש
במקצב רועש
סודותיה המאירים
בעת אפלה
|
"עבודה! עבודה!"
זעק תיאלנדי חסר כבודה,
בעודו רוכב על אופניו המהירים,
חושיו ערים וזהירים
|
על הדף הלבן כקיר
אתלה לי שיר מסגרת
מלוא ציורי לשון רבים
|
הומים גלי הים
כמשכבר הימים
כבטרם הוקזו דמים
עלי ארץ
|
אני מסתכל מהחלון
על הגשם שיורד
על השמש שאינה
על חושך ושממה
ודממה
|
תקוות רבות קיימות
תקווה לאהבה
תקווה להצלחה
תקווה לאושר,
עושר ושמחה
|
עזובה, עוזבת, תקווה כוזבת
לכל אדם בחייו אורבת
ואם ממשעול חייו יסטה
בלא רחם מייד תכה
|
איכה רבו חמוקי כוכי השרץ
והרבו פניה חתחתים;
איכה התרבו במרץ,
כמו נוצרו ממחטים.
|
היום בשעה 10:00 בבוקר מתה השמש
|
פעם גם אני הייתי ים מתוק
אמר ים המלח לנערת סדום
פעם גם אני חייתי והרוויתי צמאת אחרים
עד אשר חטאיכם עשו מימי מרים
וכלו כל החיים מסביבי
|
מכל הדמויות הססגוניות הגרות בישובי ישנה אחת הבולטת מעל כולן,
דמות מסתורית שנקראת בפי כל רבי נוימן. כל מה שרוב האנשים
יודעים על רבי נוימן זה שהוא גדול בקבלה, מבין דגול במשניות
וחכם בתורה. אך גם למדתי להכיר גם צד אחר שלו.
|
אבא אומר שאת אלוהים קונים בשוק ארבעת המינים. אבא הוא חוזר
בתשובה שנה חמישית. הוא חוזר ומדגיש: "זה הכל בשלמות, הנה
הערבה הבוכיה חסרת טעם וריח, שלא לדבר על יופי ושלמות, נמכרת
בחמישה שקלים."
|
פעם בפעם הם מצפצפים עלי
ומשמיעים קללות עסיסיות
|
"אתה לא יכול להבין את התורה בכלל!"
"יהיה אזעקות עוד מעט... כמו קריאת שופר ביום הכיפורים, כמו
יום הדין... אז אזעקה זה יותר גרוע מתקיעת שופר... תתחיל
להתפלל לאבא!"
|
אל הארכיון האישי (18 יצירות מאורכבות)
|
|
רגע, שאני אבין,
פה זה לא האתר
של הכנסת??? |
|
