|
רותם היא ילדה שטוטניקית שכל הזמן מחפשת לעשות
שטויות..
אבל יש בה גם צד עמוק והיא מבטאת אותו ע"י כך שהיא
מוציאה את הצד הזה בדרך שהיא הכי יודעת להתבטא,
בשפת האומנות.
רותם מציירת, כותבת ומנגנת וע"י כך היא מנסה להעביר
את מה שהיא עוברת / חושבת על הצד הטוב ביותר.
לרותם יש הרבה חלומות שהיא רוצה להגשים.
וגם יש לה הרבה עקרונות. היא פמיניסטית בנשמה ומוכנה
לדרוך על כולם אם היא מרגישה באיזו הפלייה! אפילו על
המפקדים שלה במג"ב! היא לא תכין קפה לאף אחד!!!
יש לה הרבה חלומות שהיא עפה ומטיילת בעולם ועוברת
חוויות עם אנשים מעולמות שונים וארצות אחרות.
יש לה גם חלום בו היא מגדלת חוות חזירים.
אבל גם יש לה עוד חלום וזה- להופיע.
רק להופיע בכל דרך שהי, רק להופיע.
היא לא מאמינה במוזיאונים או בספריות כי שם היצירה
מופיעה בשבילך ובעצם אתה לא מופיע בשביל עצמך.
רותם מחפשת את התיאטרון או את המוסיקה.
היא באמת מאמינה במשפט של ווילאם שייקספיר:
"לכל אחד מגיעים 15 דקות של תהילה"
[או לפחות ככה אני חושבת שהמשפט הזה הולך... :)]
האמן/ הצייר האהוב על רותם במיוחד הוא סלבדור דאלי.
היא מעריצה כל אחד מהחברים שלה, בכל אחד היא מוצאת
את הטוב שבו ומאמצת אותו לליבה. אם משהו לא בסדר היא
תמיד תציע לעזור ותיתן את כולה בשביל החברים שלה.
יש לרותם שני פחדים גדולים- מוות ואונס.
ובקיצור... חחח... אחרי כל הבלבול שכל הזה...חחח...
תהנו!
אני לא יודעת, אני מרגישה די מוזר, מרחפת כזאת, אני לא חושבת
שאני מטורפת, אני פשוט חושבת שהבנתי את ה"חיים".
|
אתם יודעים, יש כל כך הרבה דברים קשים ועצובים בחיים שצריך
להעניק להם את האור, שיהיו אפילו קצת שמחים, שיהיו שמחים
מבפנים... לא יודעת...
|
מאז אותו יום, המספר האהוב עליי הוא 222.
הוא תמיד גורם לי לחייך. התאריך שלנו הוא ה-26.
אני אוהבת אותך עומר- יצירה זו מוקדשת לך, חמוד שלי...
|
אממ.. איך אפשר לענות על דבר כזה בכלל? לא כשאני בת חמש ולא
כשאני בת 17 ולא כשאני בת 24, אני לא יודעת מה אעשה כשאהייה
גדולה, "אני לא יודעת אם אמות עוד שעה...".
|
"נשקי אותי חזק, נשקי עד שיכאב והשמש לא תשקע...
את אחת ויחידה, אהובתי המופלאה ואני אוהב אותה..."
|
Standing on my shadow, crying a full of tears...
don't know what to do or what to say..
|
איך זה ייתכן שלא ראיתי מי הוא קודם?
איך זה ייתכן שתיעבתי אותו?
איך זה ייתכן שנהיינו החברים הכי טובים?
איך זה ייתכן שהתאהבתי בו?
|
מתי פוגשים בדמעה?
מתי היא זולגת?
כשבוכים,
כשצוחקים,
כשמתפוצצים מצחוק
|
כשבוכים,
כשצוחקים,
כשמתפוצצים מצחוק,
מכאבים
|
לכל אחד יש חיוך מיוחד לו,
שמרחוק אם יחייך יזהו אותו.
השיניים הבולטות והשפתיים הנמתחות,
העיניים המתכווצות והגומות העמוקות.
|
לדבי שלי, אוי מתוקה שלי אני בוכה כשאני כותבת את מילים אלו.
דבי שלי את כל כך מדהימה.
מעולם לא הייתה לי חברה טובה כמוך ולעולם לא תהיה!!
|
לכל החברים שלי שאני כל כך אוהבת.
לכל החברים שתמיד תומכים, מעודדים ועוזרים לי כשאני צריכה משהו
או עצובה.
לכל החברים שלי שתמיד יהיו שם בשבילי.
|
אני נותנת את אהבתי לכם, את החיוך שלי לכם.
שתזכרו את מה שכתבתי כאן, אני מאחלת לכם המון שמחת חיים, חיים
נפלאים, לילה טוב וחלומות מטורפים.
|
שירה, אני אוהבת אותך ואל תשכחי שאת אף פעם לא לבד, כי יש לך
אותי! ואני לא הולכת לשום מקום.
אני מרגישה שכבר אמרתי הכל ועוד נותר לי כל כך הרבה מה להגיד.
אז פשוט אומר עוד דבר אחד.
|
אני אוהבת את הילדה הזאת והיא כל כך יפה.
בעלת עיניי חתול תכולות, יפהפיות. שפתיים נוצצות ומטופחת כמו
חתול לבן.
מאז שאני זוכרת את עצמי, כל שנתיים הייתה מחדשת את התסרוקת
שלה, ותמיד תמיד השיער שלה היה המושלם מכל השיער שראיתי.
|
מזכיר קצת את ארץ הפלאות והמומינים...
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
זה עצוב
להיות חרוב.
זה דיכאון
להיות מלפפון.
אבל להיות חסה
זה דווקא כיף,
בעיקר כשמשקים
אותי!
חסה לאחר השקיית
הבוקר |
|
