|
פנקייקית
 
על טעם ועל ריח אין מה להתווכח, מן הסיבה הפשוטה שיש
טעם טוב וטעם רע.
הוא לא נוטה לשקר, אך כשהוא עושה זאת הוא לא רע בכלל. ובכלל,
גיל הוא לא רע. גיל הוא מתוק אמיתי.
|
היא מורחת את הנוזל הלבן המבצבץ בקצה הגבעול ומביטה בעלים. הם
הזכירו לה דב קואלה. אולי בגלל שהיו עבים וגדולים, עסיסיים
כעצי האיקליפטוס, ואולי כי הייתה השעה מאוחרת, האוויר לח
מתמיד, ודעתה נטרפת עליה.
|
מ: תקני מעט את האיפור, מוטב שתהא ללא רבב.
ר: הם יחסירו פעימה ממש. ומה בדבר ההשכלה?
מ: לומדת לתואר שני, הלא כן? נהתל בם במקצת.
ר: ועוד איך. היא תגרום לקשוח בגברים להסמיק. עוד תראה.
|
גברת אספרנסה, גם היא קולות וביצועים. קולותיה מבצעים בזה הרגע
קידוח יסודי בשיניו של מר לסקוב. טיפול שורש של ממש. ללא
הרדמה. רק כך, אשה, מקדחה, סרטן, זיעה, קולות וביצועים.
|
הוא: אני כותב עכשיו.
היא: על מה?
הוא: על דברים שרציתי לתעד בזמן אמת ושכחתי.
|
הנייד מתחיל לרטוט, ומייד מתנגנים מספר צלילים בהם נמהל מאוחר
יותר קולו של ריי צ'ארלס. הוא יודע לשיר, הבחור.
|
חתום ברפרוף
השיער פזור
בשיפולי הגוף
|
מבט-לא-מבט
וחצי נגיעה.
כמעט.
|
נפגשנו בשדרה
בטעות ידועה מראש
עינייך החומות הכחולות
הפליגו בגילי
|
בדיוק לפני שנה,
בנשיקה הראשונה,
היא נגמלה מן החיתול והמוצץ.
|
מהולה במתיקות
מדיפה ריח בושם
[שהתפוגג לא מזמן]
|
חייכנה חיוך אווילי
הישרנה מבט אל הכביש
כך תתחמקנה, היה כלא היה.
|
לקחנו לך את אמא,
עכשיו תרקדי.
|
אז ספרי לי לאט
צרפי מילים לכדי משפט
רק שיהיה לך אכפת
|
הנה דלק, האיר כוכב.
יצאה שבת,
הסתיים גם הסתיו.
|
בטן.
עוד רגע סתיו.
גוף לוחץ על עקב.
[שתיקה מאוסה]
|
החולצה החדשה מחמיאה לך
השיער מסתדר
בדיוק כמו שאת אוהבת
|
הפסים בנעליים
תגיות על החולצה
|
ואתה שומע
ואני צועקת
ואתה יודע.
|
עוד לא קטנתי במידה כזאת
שציפורני לא תטפסנה אל עיניך
|
כך תסגלי לך שתיקה
ודרך חיים.
|
הקומוניזם בשיא פריחתו,
בניגוד לחורף הזועק מבעד לחלון.
|
אל מול קרני שמש עמומות
מבלי להתקרב
ילדון. מצית. סיגריה.
אחת בפה אחת בלב.
|
איזה קטע היה שם בבית הקפה,
תינוק עם סיגריה ניגש לנערה,
שבדיוק כיבתה את שלה,
והוא חשב שהיא ברבי.
|
ארבעים ושתיים צעקות.
ארבעים ושניים ויכוחים.
ארבע נפשות ושני אחים.
|
הנה הקיץ
חוזר חלילה
בחזרה לשוק הבשר.
מה הטעם?
|
שיר בדיו כהה
על זיכרון עבות דהוי
המשמש פורקן
לזמן שהתעקש שלא ללכת לאיבוד
|
זה בסדר
אני רק קישוט אל מול מסך מחשב מעלה עשן
ואבק סמיך
כזכר למשהו לא קיים
|
והלך הרוח, אם בו עסקינן,
מחפש תריסר סיבות כדי לגבור על המניין.
הקלות בה היא נופלת,
נפלטת מחלל הפה
|
עמדי מול הכתה!
עמדי מול היורים!
חשבי שהיא איננה.
|
בולעת מילים, אחת אחת.
כל מילה בנפרד.
קצת מר,
מחליק בגרון,
ומתמוסס.
|
רצפה רטובה
שטיח עבש
ילדה קפואה
רגש קפוא.
|
מלווה בפעמוני הרוח,
קסום. פלאי. שחוק.
|
הילה גדולה
מסתירה להילה
והילה -
לא רואה בעיניים.
|
עוד חיבוק, עוד מבט.
ואני מרגישה.
|
בצרפת,
קר בדיוק כמו שצריך;
והשמש זורחת.
|
ואני אשכב שדודה
כשאתה תתלבש
|
כליאה מתמדת,
חוסר אונים,
אי יכולת תזוזה.
|
"זו התקופה של החגים",
היא מהרהרת.
והחול
זורם כמו מים,
בשינוי אדרת.
|
הכול
טוב ויפה
עם חיוך מקסים
לעתים קצת מתפנק
שיער בריא, דיבור רהוט
ועוד חיוך שהתפלק לו בטעות.
|
מלחמה עכובת דם
בטחנות רוח
גיבורה טראגית בעת משבר
אבל היא בסדר
|
יוני הוא ילד ידוע לכל
פעם השאיר לו העץ סימן כחול
שמו מעט התקצר, כבר איננו קטן
את עונשו קיבל אז, וכעת - רנו מגאן.
|
מיששתי את מותניו הדשנות בהטעמה,
הרגשתי מותניים
של מישהו אחר.
|
ספק ענוג,
ספק מתעב,
ספק אם כדאי.
|
והרי, איך היא מעזה?
כזו חוצפה של נעורים
|
זה הזמן את השיער להפסיק לסדר
ואת העיפרון למרוח.
|
מנסה לקפוץ גבוה
לנגוס בבשר
|
יש ערימה של חבר'ה על במה מתפרקת,
במקום על הדשא, מה לעשות.
|
אהבה ללא גבולות
פסיקים או נקודות
וללא כתמי דם
במושב האחורי
|
ארבעה שקי שינה, שני מזרנים,
הלוואי והיה בהם שימוש.
|
מבלי להיות אוהבים
היא מנסה בינתיים
לנקז את הכאב.
|
מה שאמא לא יודעת
אמא וודאי לא תדע
|
ומכל מקום טוב
יש לעזוב
בשעת צהריים.
|
שמאל לאומי
מחול עממי
מרילין מונרו
על וספה
|
היא מחפשת אתגרים
היא רוצה להסתכן
היא אוהבת דם
במקומות לא נכונים
מחכה...
|
של החמצה ושל כמעט
מלווה ברוח שטות של לא אכפת.
|
צריך להתקלח
ולכבס את הגרב.
|
שמות גדולים, דחוסים זה לצד זה,
מחכים למשמעות.
|
זה זמן מה אני תוהה
אם להפסיק לשאוף.
המציצה היא מותרות, אני אומר,
והבריות.
|
אחד מתריסר
אח, איזו תקופה
מין זמן מיותר
|
אני פשוט לא מבין
למה את לחוצה
כל כך
עוד נקודות מאדימות
באור הרך
|
והצבי יהלל
את עבדך הדל
איך נפלה גיבורה.
|
באה והולכת
[בין יורה לשלכת]
עצלות ילדותית מתוקה.
|
כמעט סיימתי, המתיני מעט.
אגייס למענך רק עוד כמה גוונים,
כסיום המושלם לרקוויאם.
|
אני אתבכיין לך,
מה את אומרת?
אני אתבכיין לך ואת תכתבי.
לא ייתכן שאני משתנה כך,
בטעם, בריח, במגע,
בתוכי.
|
רוני לא הולכת לשום מקום,
רק רצה נגד כיוון השעון.
|
עכשיו לבד.
באותו כור היתוך אין סופי,
ספונה בתוך עצמי.
|
אמר לי נא, ילד,
היכן התחבאו אז
עיניך?
|
חיים
"אתה מבין -
זו מין עונה".
|
כפות רגליה מחרסינה
מתנפצות שבבים שבבים
|
מעט צחוק
מעט בכי
עוד נושק ללחי
"נו כבר", היא אומרת,
"לכי".
|
יום אחד, עשרים ושלוש שעות, חמישים ותשע דקות.
אולי עכשיו ייזכר
אולי נזהר
אולי חזר.
|
אציע לך את המיטה
ואת תציעי לי לראות
את אותה מיטה נהדרת
בשינוי אדרת.
|
כמה מתוק
נימוח כמו נשיקה.
|
ניפוץ בועה
בה בחרתי לחיות
שחיקת התמימות בטרם עת
תחליף למוצץ
סוף לבכיות.
|
רצפה מלוכלכת,
לעתים מפתיע רעש רכבת.
|
ואפילו נמשיה השזורים
מפוזרים בסרבול על פניה
חולפים לנגד עיניה
כמו כולם
|
היינו שניים.
עוד סיפור אהבה.
לא באש, לא במים,
רק נחת מרווה.
|
אנא, זה לא אישי.
פרש זאת בתרגום חופשי.
|
הם אוהבים אותן רכות, עדינות, שבריריות, כמו הוצאו מאוסף נדיר
של בובות חרסינה. בובות בעלות אותו חיוך קפוא.
|
בפעם הראשונה שסיפרתי להורים על אביב, הם נרתעו מעט. הרגעתי
אותם בטענה שככה זה בתל אביב ויומיים לאחר מכן אביב הגיע
לארוחת ערב. מאז הם השלימו עם זה. פשוט מתים עליו אצלי בבית.
|
ואולי אני אלופת הארץ ברכיבה על אופניים? אולי אני סתם עייפה?
אני בכלל לא צריכה גלגלי עזר!
|
אמא, אבא וסבתא צפו בך מן הקהל, וליבי כנראה נרדמה בתוך
העריסה. לא ראית אותם, ראית אור לבן. אולי מלמעלה, אם לרגע
הצצת, יכולת לראות את יציעי האמפי, את אלף האנשים אשר צפו בך
בשקיקה.
|
יהלי בלונדינית. ליהלי יש עיניים כחולות. היא בדיוק בגובה
הממוצע, במשקל הממוצע... ויש לה חבר בצבא. אלוני שלה. הוא חוזר
בכל שבת שניה, לכן מרשים לה להפסיד חזרות באותם ימים.
|
מעולם לא הצלחתי להבין מהי הסיבה שלשמה אנשים שוטפים בכל בוקר
את הוולבו של השכן, ואחר-כך טוענים ששלו מבריקה יותר.
|
איך הפכת בובה שבירה, עדינה וחיוורת, לאשת העולם הגדול. למישהי
אחרת. מיוחדת.
אני מיוחדת.
|
אורנה נכנסה כדי להביא לי את נעלי הבית. שאלה אם אני בסדר. בטח
גם אותה שלחו.
מי קבע שכולם צריכים לצאת ביום שישי בערב? אשמח לצאת בכל יום
אחר, חוץ מיום שישי. פרינציפ.
|
האמנם ייקחני לאישה בגילי הפעוט? אם כן, אאבד בתוליי.
וכי אין לכך שום משמעות וערך בעבורי,
האמנם ייקחני?
ואם אנשא לאחיו אחריו, האמנם אנשא אף לצעיר באחיו?
|
מקטרת בחיבה גלויה על כדורי השער שמחביאה לה ציפורה, אוספת
אותם מרחבי הבית ומבטיחה לעצמה מדי יום שתפסיק לעשן.
לאחר תשעה חודשים בחיי הזוהר, נזכרה כמה התגעגעה אל אפרוריות
היום. תוך התכרבלות לילית בחיקה של ציפורה, היא נרדמת בשלווה
על-טבעית, לא אנושית, בהתחשב
|
"אני רוצה את הנשמה שלך, אני עובדת על הגוף והנפש,
והטראומה..."
בשלב זה כבר הפסקתי להקשיב.
|
ובהרף עין נדמה כי זהו יום שגרתי נוסף בבניין משרדים מעופש
במרכז העיר.
|
יושבת בפינת החדר, בהצטלבות הספסלים. ראיתי את השם שלה על
הטופס. מאיה קשת.
|
הוא פתח את התנור ובחר את עוגיית השוקולד הגדולה ביותר, מתוך
קופסא שקנה הבוקר במגה בעיר.
|
היא לא דיברה הרבה והיו לה סימנים כחולים על הלב. אל תשאלו
אותי איך אני יודע, הם פשוט היו שם.
|
|
|
"אבא'שך
ערומקו?"
"כן"
"שווה יש מצב?" |
|
