|
nogit.
שנים התייסרתי על הייבוש שדפקת לי כשעוד שנינו היינו בחיתולים.
אני רציתי נשיקה על הלחי וחבר ראשון שיראה איתי קלטת ואתה רצית
מבט.
|
רק רציתי שתדע שגם ביום ההולדת יכולות להציף את עיניי דמעות,
ובין עוגה לעוגה, גם הלב יכול להישבר לחלקים קטנים מלאים
בקצפת.
אתה הולך באלכסון כמו שיכור בין דרכים מתפצלות וצהובות
שמובילות מהבית שלי לרחוב, מהלב שלי החוצה, לעולם
|
לא תבין איך הרגשתי, לא תבין לכבוד מה היא, לא תבין למה מגיע
לך אותה ואיך יש לי אומץ לבוא שוב ולתת לך משהו ועוד דבר שכל
כך קשה לתת.
רק תקבל אותה בשקט.
|
הלוואי שלא הייתי יודעת את שמך. הלוואי שפניך לא היו מצליחות
להצטייר במחשבותיי והיית גורם לא ידוע מבחינתי. היית משוטט
בחלל העולם עם חיוך מרוח על השפתיים, לב שלם וראש מנוקה מדאגות
וחי את החיים שלך בשקט. היית מתחתן ומביא לעולם היפה הזה שלושה
ילדים שלווים.
|
עם פיג'מת דובונים וברגליים יחפות יצאתי אל החושך המואר שבחוץ.
מי שהיה מציץ מחלונו החוצה היה רואה כוכבים שרוצים לרדת,
נעוצים בשמיים השחורים, ומתחת להם אותי, מסתובבת במעגלים אין
סופיים בתוך חורבות של כאב ונזקי שטפונות.
|
נגה רק צריכה שמישהו יתקרב
שמישהו יגש לחבק את הלב
אוי, מסכנה נגה, לא יכולה להתמודד עם כאב
|
וזה שיר שכבר נכתב
הרבה צורות הרבה פנים
אתה שותק אני בוכה
צורחת מבפנים
|
אחרי יום של זפת
בתום יום מלא כאב
שבו כל דקה של שקט
נעצרת בבכי של הלב
|
ואני התחלתי לבכות
רק בגלל שרציתי לצרוח.
אף פעם לא הפסקת לשתוק,
רצית כבר לשכוח.
|
ואולי אתה תאהב אותי עכשיו?
מיליון חיבוקים בשקית של משי קשורים בחוט זהב
ואלפי נשיקות בתוך קופסא צבעונית ומתוקה
אני אביא לך.
|
דקה לפני שקיעה.באמצע החוף באמצע הרצליה באמצע החיים.
|
כף רגל גדולה וכבדה נוחתת על החלק הזה בחוף שלשעה אחת היה
שלנו,שוברת צדפים שהיו עדים לאהבה. מעיפה פתיתי חול לכל עבר,
רגישים שלא בנויים לאכזבה.יוצרת עקבות מאיימות טבועות בחול,
קודים שפעם ידעתי לפצח.
|
שוב אותה תחושה נוראית חזרה אליי.מכה בי במקומות הכי
כואבים,הכי קשים,בזמנים הכי נוראיים או שבעצם,היא זאת היוצרת
את אותם רגעים של כאב.
|
אמרתי לך שאני כותבת ואתה לא ממש הבנת מה.
אז בוא ואני אסביר לך. אני אסביר לך שאני כותבת אותך.
בוא תשב כאן לידי ותסתכל על העיפרון הזה שלי שחורט אותך על
דפים.
|
ולא ביקשתי תסבוכים וטכנולוגיות,
להיפך,
את ההכי פשוט-
רק אני ואתה בתוך קופסא של צמר גפן, מתכחים בצימרוני אוזניים,
יושבים בין סיבים שהיו פעם גזע של עץ זקן שראה כבר הכל.
|
צוק. ארבע מאות מטרים מעל המדברית שמתחת. נפילה מפה זו חבטה
בפרצוף,
סטירה בלחי,
סתירה בחיים.
פשוט ליפול.
|
הלכת.
ומאחוריך השארת כלום והשארת המון.
שביל של בושם חריף ומתקתק ניצב בפיתולי הדרך שרגליך בחרו לדרוך
בה.
שמאל ימין שמאל, זיגזג מושלם שמראה על חוסר החלטיות ורצון
למשוך קצת את הזמן, עוד שניה של נוכחות על הדשא בו אני נמצאת.
|
הלוואי והייתי יכולה להתעורר שוב מתוך חלום לא חלום קטן ומתוק
מבין זרועותיך ולהרגיש את השמיכה שלך מעל שנינו, איכשהו יוצרת
מחסה מקרר למרות שכבר אמצע אוגוסט. לפקוח את עיניי ולראות את
החדר שלך סוגר עליי עם חיוך.
|
הכי אהבתי כשישבנו על המיטה שלך. הראש שלי היה על הברכיים שלך
ואתה הבטת מטה, כלפיי, והיינו מסתכלים אחד על השני שעות. אני
לא זוכרת אם דיברנו אז, לפעמים יכולתי להביט בעיניך החומות
במשך שעות ולהרגיש שאתה מספר לי סיפורים. הרגשתי כל כך מוגנת
ובטוחה מתחתיך כשעמדת
|
יש כל כך הרבה מחיקות שאני יכולה לעשות וזה פשוט לא עוזר.לא
יאומן עד כמה שאתה לא מחיק.
|
קצת קשה להגיד את המילה נורא.כי היא נורא "נורא". אתם מבינים
מהי כוונתי? אני מקווה, כי ההסבר אינו מובן יותר מכך וזה,
בהכרח. גם בהכרח שלפחות אדם אחד על הפלנטה יבין זאת, הרי כל
אישה רצונה הוא להיות מובנת ולו על ידי לב פועם אחד. שיכול
אגב,גם להימצא בסין.
|
נסתובב מהנקודה בה ישבנו, אחד כלפי השני. בלי לחשוב, בלי לדעת,
נפתח לעצמנו דלת קטנה שתוביל אותנו לאושר לא נודע. ולא נוכל
יותר להסתובב לכיוון ההפוך.
|
שמלה שחורה. בד מבריק, גזרה צמודה, והכל במיוחד בשבילך. כמו
מוכן לתסריט שכתבת לעצמך לפני עשרים שנה. רואים קצת רגליים,
קצת כתפיים, קצת מהכל. יוגורט וביסים של מלפפון, כבר שנתיים,
עושים את העבודה.
|
שיער שחור מוטה הצידה
עיניים גדולות חודרות לי פנימה
אל תוך הנשמה
|
...אני מציירת בו חיוכים ולבבות וכשאני
ממש נואשת,
כשהשמש נמצאת על סף שקיעה,
השמיים הופכים מסך קולנוע והים-
משמש מראה
|
|
|
חוץ ממים מלוחים
וחול אין פה
כלום.
י. פופק מחפש את
הים. |
|
