|
יליד אוקטובר 83'.
פעם דתי, עכשיו כבר לא.
היה בנח"ל, עכשיו כבר לא.
אוהב אנשים ומאמין בהם,
ובדיוק ההיפך לגבי אלוהים.
שונא מגירות.
מחפש...
באפי עוד עומד לו
ריחו החריף,
של בשר נשמתי החרוך,
שנצרב בעלבונך.
|
עברו 21.
נשאר עוד הרבה...
|
Promise me,
No lying, no make-believe.
Promise me,
And I won't leave.
|
ועכשיו בכל תדר, בכל תחנה
שיר בשבילי, כמו בהזמנה.
אינספור משוררים יוצרים בראשי,
יושבים וכותבים ושרים את נפשי.
|
ומעולם לא שאלתי: "ההיית?"
כי ידעתי שחלום.
אך מעבר אלפי מילין
חי געגועים נטולי מושא.
|
מלטף באצבעותיו הענוגות,
מגרה רגש של כיסופים,
של געגועים למשהו מוכר - לא מוכר.
עושה נעים
|
וכולם יכולים לבנות, להרוס, לדבר ולחסל,
להתנתק או להתחבר, להיוועד או להשאר אטומים.
...זה יחסוך הרבה דם, יזע ודמעות.
אבל בעיקר דם.
|
רק אדם,
קטן,
תועה,
תוהה
ובעיקר טועה.
|
נוקפות השעות, נוקפת אשמה.
לכתוב, לכתוב, אך על מה?
|
מקימים שאון
מסביב לשעון.
נושאים דכיים
מלב אל לב ים.
|
הדת פסקה מלהיות ממכרת
וכעת היא כמורסה ממארת.
כבר לא אהובה כמכורה,
עלובה ועזובה, מכורה.
|
אך זהו רק חלום בלתי נמנע
והודו תשאר זכרון ותמונה,
|
הם שיחקו את המשחק,
ללא רגשות.
כי הם הורים.
|
נותר לו החי, בעצמו ובבדידותו מתבוסס,
משוטט חסר תקנה. בועט. כועס.
|
במקרה אחר זכיתי לכן של וואאוו,
כן ברור שלא משאיר מקום לספק,
כן שנזעק מכל איברי הגוף,
כן של הגוף.
|
איני מסוגל יותר.
ורד האהבה האדום דוקר אותי בקוציו.
|
ללא נשיאת עיניים ובלי צער,
לכסות על הזמן האבוד, על הפער.
להלך, דמיונית, בשביל פוטנציאלי
ולגלות מציאות חלופית חבויה ביער.
|
אני -
מנת חלקי,
שלעולם לא אשבע ממנה.
|
וחץ נעוץ בליבו של הלב השבור.
ואולי הוא שלם?
הנושא עוד לא ברור.
|
לרוב אוהבו,
עם שמיכה
וקפה
וחיבוק.
|
האחת טומנת בחובה חיים ואולי אף שלום,
ואילו השנייה- ייתכן ותגרום למלחמה ואלי אף למוות.
|
את החדר חצה חתיך בשחור
ואלוהים אינסטינקטיבית הביטה אחור.
|
לאט לך נערתי,
גייסי קורטוב של כוח.
עוד אשאך באמתחתי
אל מחוז חפצך, לברוח
|
מוקף בבניינים שאפתניים
ובגופו המצולק כבישים של ההר הניבט מחלוני.
כפות ידיי חלקות כקרום מזה שנים.
יבלות גאווה משיגים מאת חפירה, לא מעט כדורי.
|
רק כך אשמור סוד שחלף
של נער יפה, ובן שנאסף.
|
שבלילות בהם אסתכל
על חצי המיטה הריקה,
אדע בליבי שהיא למעשה מלאה.
|
אני משמיע את צעקתי הברברית
מעל גגות העולם: "אני מאוהב באהבה.
|
חופר בידיי, והן מדממות,
מנסה ללקט, לאגור מבין רגבי הזיכרון
פיסות עבר שנתלכלכו.
|
מילים, מילים, מילים.
ומנגד, עלמא.
|
כאחות רחמנייה,
יערסל אותי בכפות ימיו
ובמטלית לחה ימחה מצחי
שקדח בייסורי החלטותיי.
|
כי כשאין למה לקום בבוקר,
אז גם אין למה ללכת לישון.
|
אך הזמן את שלו עושה, וצועק:"לא עוד".
בדרך חדשה. שמי רונן פוקסמן. נעים מאוד.
|
בתום ליבי חשבתי
שאין את ממוענת,
שאין את נגישה
כשאת במערומייך,
בערוותך.
|
חלפו שלושה דורות
וכעת, כבר אין יותר
היררכיה לסבל.
|
עיתותיי בידיי.
איני נותן לאיש, לא לדבר,
לנהל ולנהג את זמני.
אני לו אדון
|
ואם אומר לרעי:"תם לו עידן",
עובר אני הלאה, אני מוכן,
הו! שקר אשא בקרבי
כי אחד בפי ואחד בליבי.
|
אחד של אהבה, של כמיהה.
אחד של פחד, פשוט כי הוא קיים.
ואחד של געגוע, למשהו מוכר לא מוכר.
|
ננעץ
באדמת רחמך,
נעטף
ברחמי אדמתך.
|
לעתים, אני נדמה בעיניי כילד קטן הנכווה באש
ובקול בכיו נשמעת זעקתו התמימה,
הנעלבת, המתקשה להבין מה עשה,
במה חטא שהגיע לו הכאב המפתיע.
|
הידיעה שאנו עומדים נוכח יש מאין עתידי,
אין דומה לה.
דבר לא ישווה לה.
|
ואין לה סיבות
ובודאי לא נסיבות.
קיומה הוא עובדה.
היא פה. נקודה.
|
ולעולם אנו איתנים. ארורים אותם מכונפים.
|
פחי השנים נטמנו זה מכבר ביד מקצועית ועדינה
של מפעיל בובות אכזר, משולל כל אמונה
|
בסערה, רוחי- כבשה
וסערת רוחות גירשה.
|
כולם אוכלים בוסר, בעיקר הבנים
ועל שיניים קהות אין אחוזי נכות.
|
המילים הנאמרות צרות מלהכיל
ואילו הכתובות כה גדושות.
כי השתיקה הכתובה רועמת
ומה שלא נאמר, דומה ונצעק.
|
כשנשמה אוהבת אותך זה כבר משהו, זה יותר מסתם עוד בן אדם.
|
בכל זאת, הגברת המכובדת אמורה לפתור חלק גדול מבעיותינו. טוב,
אולי לא לפתור, אבל היא בטוח תסיים נושאים מותחלים שאנו
משתוקקים לדעת את סופם (עניין טרמינולוגי פעוט).
|
הרי למדנו שבכוחה של מחשבה
לברוא-
הייתכן שהיא שבראה אותו?
|
|
|
לאונרד כהן הוא
האב הרוחני שלי
אוסמה מתוודה
לאפיפיור על
הערצתו לשיר
first we take
manhattan then
we take berlin |
|
