|
"מנותק, מרוחק, יצור של אירוניה"
אני קם מן המיטה באיטיות מביט לכיוון המצעים, הפה שלי עדיין
כואב קצת, אני רואה שמה את רוני.
רוני הייתה טובה אלי במשך כל כך הרבה זמן... וככה אני גומל
לה.
אני הולך לכיוון המרפסת מסתכל על הנוף הכפרי שמבצבץ לו. נוף
שגם כאן העיר מאיימת לעכל...
|
ידעתי שהעולם הזה לא היה קסום ומרגש כעולם שאליו הייתה רגילה.
לכל אותם סיפורים מלאי צבעי על פיטר והילדים האבודים. ולכן
ידעתי שהגיע הזמן להביע את משאלתי השלישית, ואם רק בכדי לשחרר
אותה.
|
דוקטור זינגר נזכר לרגע באותם ימים שקדמו אף ליובל. בימים
שאימו הייתה חוזרת ממשמרת כפולה ומכריחה את עצמה להישאר ערה
ולהקריא לבנה היקר את הסיפור האהוב עליו מכל. על הילדה האבודה,
האריה הפחדן, הדחליל חסר המוח. והדמות האהובה עליו מכל, איש
הפח חסר הלב.
|
כבר דמיינתי איך הוא לוחש לי באוזן, מסתכל עלי בעיניים החלביות
שלו עם חור שחושף פיסת מוח באמצע המצח, מסתכל עלי באבדון שנגזר
עליו, שואל אותי בעיניו המתות איך יכולתי לתת לזה לקרות.
|
ובחוץ הוא נמצא שודד את נוזל החיים של עוברי אורח. מסופק בכל
פעם מחדש. פורקן האורגזמה של כל נשיקת מוות מהדהד בו בחזוקה כל
פעם מחדש. מחדש את עוצמתו.
|
אז התחלתי לצייר את האירועים שיותר זכורים לי, על האנשים
הראשונים. על קריסת רומא. על המבול הגדול התקופה העמוסה ביותר
שזכורה לי. ואז ציירתי את ערבות פולין, והמחנות. באירוניה,
נזכרתי איך זה תמיד אותו הדבר. תקופת פריחה שבסוף משיג אותה
אסון כזה או אחר שמשמידה
|
אבל אז הכל החל להשתנות במקום לנסות לשמח אותי התפללת לאל קלטי
בעל שבע זרועות כמו שאהבת לדבר עליו, ואז בא הקטע עם הקרבת
הקורבן.
|
זה היה בשלהי אפריל כששאול אמר לי שהוא עולה שלב, ויום למחרת
סחב איתו מזוודה מלאה בחומר טוב ולא חוקי. בהתחלה הוא עישן
איתם ביחד את זה בחינם ללא תשלום.
|
אני כבר לא מי שהייתי בעבר. עדיין לא גיבשתי זהות אחידה אבל
היא בשלבים.
|
זאת הייתה שעת ערביים וטפטוף קל של אנשים החל לתור בין כיסאות
הפונדק. על כל איש שנכנס היו אנחות בעל הפונדק הופכות רצופות
ועמוקות יותר. זאת הייתה עת מלחמה בפיורינה המדינה השכנה וכל
יום שעבר חבק איתו יותר ויותר אנשים למגינת ליבו של בעל
הפונדק, שבהתחלה היה נהנ
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
נורא כואב לי
הצוואר כי
נתליתי באילן
גבוה
יעקב פופק בודק
מליצות |
|
