|
הכוח האמיתי מגולם בכוחה של המילה,
ומכאן ואילך הבמה כולה של המילים.
השמש במורד אל הים בקרן דמדומים אחרונה
אל בית האבות אל חדרה של קשישה
|
לתת לך נשיקה כואבת
עד זוב דם
עד צאת נשמתך אלי
|
הרחק הרחק מעבר לגלקסיות הנחשבות
אולי יש חיים
לאי-שם אולי עוד נגיע
מי ידע?
|
שתסתכל למעמקי נפשי, ולא תצטרך ביאורים
במשברים בכפלים ביופי ובכיעור
|
עיניים גדולות מבינות
עיניים שחורות עמוקות של ילד קטן
מביטות בי בתמימות בתולית
|
נוחה להיפגע ראשונה
במטווח הרגשות
|
נזרקתי לעולם המספרים
אל שרשרת פעולות ותגובות
עולם סדור של מחשבות
|
תרמיל על גב מעיר לעיר פוסע
על מדרכות הומות, בין אנשים
במפוחית שפתיו נוגעות
וידיו ברטט מיוחד נעות
|
תמונות ילדותי הולכות ונחלשות
וכבר ספק אם היו באמת
|
הפרח אוסף את עלי כותרתו - מתכנס
ציפורים ממהרות במעופן אל קינן - מסתגרות
גגות הבתים משפילים מבטם
אל פחים עזובים מחתול עצבני-נוברני
|
למד אותי לעוף לתוך האגדות
להיות כמו פיטר פן חופשי מדאגות
אל תוך בועת סבון שדיסני מצייר
|
ניגשתי למילים בחרדת קודש
לברור מתוכן
כמלאכת כוהנים במקדש
|
הבטתי בעיניך האבודות
רציתי לצלול לתוכן
|
וכאשר זלגה ופלסה הדמעה את דרכה
בנתיב המילוט בהמון הפגנה
היא לא התרפקה על חלום העבר
ולא כאבה על ציונות שאבדה
|
לרוץ כמו משוגעת
לצחוק כמו מופרעת
לצעוק לעולם כולו
ק-צ-ו-ץ
|
השכול והעצב עלו מן השאול
ביום של שרב הם חזרו מהקרב
על מראות הזוועה יעידו שמיים.
עת תהום יהום
|
כשהחוט מרפה, ומקל מוטה
גופי מידלדל ונשמט על הארץ
ואני ללא נוע
|
בבגדים בלואים מרופטים
על ספסל בגן העירוני ישן
עטור זיפי זקן לבנבנים
|
מבין השורות מבין הדפים
קפץ האיש המשוגע עם הפנס
אל פרקי חומשי תורה
|
אספר לילדי על פרחים באביב
אספר על גבעות שטופות שמש
ורכסים שראשם בשמיים
|
|
|
השור אולי
איטי..
אבל לאדמה יש
הרבה סבלנות.
שיבולת בשדה |
|
